ביקורת סרט: הצגת הקולנוע האחרונה, במאי: פאן נאלין, 2023

אהבת הקולנוע היא מוטיב שחוזר על עצמו בכל רחבי הספקטרום הקולנועי. זה מזכיר את "סינמה פרדיסו", הסרט הנפלא, שזכה בכמעט בכל פרס אפשרי. למרות הדמיון הרב, אין כאן הרגשה של חיקוי אלא משהו רענן ושונה.

סמי (בהבין רבארי), ילד הודי שנולד למשפחה ענייה, מנסה לברוח מהמציאות הקשה שהוא נולד אליה. אביו באפוצ'י (דיפן ראוואל), מנסה להקפיד להשאיר אותו בתוך עולם מוכר, אבל גם צר מאוד. הוא מנסה למנוע ממנו לפתח דמיונות על חיים טובים יותר, מתוך חשש שזה יסיט אותו במאבקי ההישרדות היום יומיים. אולם, מפגש עם מקרין קולנוע, משנה את המציאות וסוחף אותו לעולם מקביל.

הודו הענייה היא מדינה חובבת קולנוע. הסיבה העיקרית מאוד פשוטה: זה הבילוי הכי זול שהפועל הממוצע יכול להרשות לעצמו. הסרט מתכתב עם התחביב הלאומי ומצליח לבנות עלילה וקאסט, שכולו אהבה למדיום, מלא מחוות לעולם שהולך ונעלם בחלקים רבים דווקא בעולם המערבי.

נוסטלגיה היא כרגע טרנד גדול בקולנוע, כדוגמת "הפייבלמנים" של שפילברג. יש כאן חזרה לעולם השכונתי, שבו הוקרנו סרטים והם היוו את עמוד התווך של הקהילה. מעין משהו טהור יותר וגדול מהמגוון העצום ולעיתים גם הסתמי, שיש לנו כיום. יש כאן נחמה וטוהר לחלקים בעולם, שילדים יכולים רק לחלום לחיות כמו האנשים שנמצאים בתוך המסך.

הסרט "הצגת הקולנוע האחרונה", מוכיח שבכל פינה בעולם יש יוצרים מוכשרים וסרטים שאפשר ליהנות מהם גם אם הם לא בהכרח מדברים אנגלית. קולנוע היא שפה בינלאומית שכולם מבינים ונהנים בכל תקופה ובכל דור.

ראה גם:

הסרט אחרי השמש