ביקורת סרט: אחרי השמש, במאית: שרלוט וולס, 2022

הנחה מוטעית היא, שהקולנוע שייך רק לשוברי קופות עצומים וגיבורי על מעופפים של מארוול. עדיין יש מקום לקולנוע קטן ואינטימי בעידן הסטרימינג, שנותן מקום גם לסיפורים אינטימיים יותר. סרטים עצמאיים לא מצליחים להגיע לקהל גדול כמו אלו המסחריים יותר, אבל הם מספקים הרבה שעות של הנאה ומחשבה.

תחרויות קולנוע עצמאי מגלים סרטים מעולים. הסרט הבריטי "אחרי השמש" הצליח לזכות בפרסים רבים ולצבור יחסי ציבור מעולים. זהו סרט קטן, שעוסק בחופשה משפחתית בטורקיה של אב בשם קאלום (פול מסקל) עם ילדה בת 11 בשם סופי (פרנקי קוריו), שרואה את הזיכרונות שנים לאחר מכן ומגלה גילויים מסעירים אודות משפחתה ומגיעה לתובנות מפתיעות.

הסרט "אחרי השמש" מהווה סיפור התבגרות, לא במובן הקלסי. הוא מלא בתובנות, צילום מדהים ורגעים מרגשים. הוא נע בין ההווה לעבר ומצליח לרגש בכל פעם מחדש.

בסרט "אחרי השמש" אפשר למצוא את כל המרכיבים הרגילים של סרטים כאלו, כמו נשיקה ראשונה, התאהבות במישהו מבוגר ומתח בין מבוגרים לילדים. אולם, משהו עמוק יותר מבצבץ מתחת לפני השטח, מצליח לרתק את הצופה והופך את "אחרי השמש" לאירוע קולנועי ששווה לראות ולהתרגש ממנו בקולנוע.