ביקורת סדרה: מר חצות: המפלצות באות, בימוי: טוני טילס, שון מסטרסון, אי-ווי צ'אי, 2022

לפעמים יש סדרות כל כך טראשיות, שהן פשוט כיפיות לצפייה בשל ההתרחשויות הביזאריות על המסך. זה לא המקרה בסדרה "מר חצות: המפלצות באות", שהגיעה מסינגפור, וכידוע היא לא מעצמת תוכן. אני מתקשה למצוא ואילו מקרה אחד של סדרה טובה שהגיעה משם.

נטפליקס החליטה לייבא מסינגפור סדרת נוער על טבעית, לא מהמשובחות שנראו על המרקע. הסדרה "מר חצות: המפלצות באות" עוקבת אחרי חבורה של בני נוער, שמתחילים לפתח ראייה על טבעית והופכים לבלשים בעל כורחם. הם נשאבים לזה כדי לעצור התרחשויות על טבעיות, שמאיימות על חייהם השלווים של אנשי סינגפור.

הנערים לומדים בבית ספר יוקרתי בינלאומי בעיר, שבעיקר מוכרת בשל השלטון הקשוח בה, הם תערובת של תרבויות, שלא נראים קשורים כל כך לתרבות המקומית. הנערים מתאחדים יחד, מדברים אנגלית קלוקלת והם מעין פלקט מגוחך של סטראוטיפ שהגיח מסרט מתבגרים אמריקאי.

האפקטים בסדרה "מר חצות: המפלצות באות" גרועים, העלילה רשלנית ומביכה, מה שמפחיד הופך להיות מצחיק, אבל לא מתוך הפתעה, אלא בעיקר רחמים.

אין הרבה נקודות אור בסדרה "מר חצות: המפלצות באות", אפילו המשחק גרוע. המסתורין מחזיק מספר דקות, עד שהוא מתפוגג, אפילו חובבי אימה או סדרות נוער יירתעו מערכי ההפקה, שהם שווי ערך להפקת בית ספר יסודי. גם מבחינת הצצה תרבותית למקום אקזוטי, שאנו לא נחשפים אליו בדרך כלל, מתחלפת מהר ברצון לראות משהו מושקע יותר על מסכינו, למשל סרטון ביו טיוב על סינגפור.

ראה גם:

הסרט ראמבל

הסרט לוקה