ביקורת סרט: אהבה ומפלצות, במאי: מייקל מתיאוס, 2020

בתקציב צנוע של 30 מיליון דולר, הסרט "אהבה ומפלצות" הצליחה להשיג תשומת לב ציבורית ומועמדות לאוסקר.

הסיפור עוקב אחרי כדור הארץ, ששורצות בו מפלצות מכל הסוגים והגדלים. ג'ואל (דילן אובריאן) הוא צעיר משועמם, ששבע שנים מצליח לשרוד בבונקר תת קרקעי. ג'ואל מעביר את רוב היום בבישולים של שימורים ומחשבות על האקסית איימי (ג'סיקה הנוויק). יום אחד הבונקר של איימי מותקף ומשדר אותות מצוקה. ג'ואל יוצא למסע הצלה, שאיש לא חושב שישרוד.

הסרט "אהבה ומפלצות" הוא סרט התבגרות בלי יותר מדי יומרות. הוא קורץ לגיל הצעיר ומלא ברפרנסים לסרטי התבגרות מהעבר. הסרט מתפקד מעין זומבילנד, עם נגיעות עדינות של אימה. הוא משעשע לפרקים, לפעמים מלחיץ, ובעיקר שומר על רוח קלילה, שמונעת ממנו לגלוש לקיטש או בעתה.

לעיתים הסרט גולש למחוזות הקריינות, וויס אובר מעט מעיק. אין שם שנינות יוצאת דופן, או נגיעות של הומור וחוצפה. ברגעים שאנו נכנסים לעייפות או מעט חוסר עניין במה שהולך במסך, יש גלריה מספיק מגוונת של דמויות משנה, שתורמות לאווירה המקלילה. בזכותם, הסרט מצליח לשמור על רמה אחידה, לא הצטיינות יתרה, אבל בהחלט הומור סביר עם קריצה.

היכן שהסרט מקבל הצטיינות עם כוכבית, הוא המפלצות עצמן. הן נבנו בזכות אפקטים ממוחשבים מעולים, שנותנים להן חיים משל עצמם. הן מצליחות להגעיל, לשעשע ואפילו להעיק לפרקים.

אפילו הנופים של אוסטרליה נראים נהדר, מה שמוכיח שתעשיית הקולנוע הצליחה להשתמש באפקטים ממוחשבים בצורה לא פחות איכותית מאלו הפיזיים.

למרות שהוא נמצא כבר עמוק בקטלוג של נטפליקס, שווה מדי פעם להציץ ולתת הזדמנות. הוא משקף אווירה של אימה והסתגרות, ומצליח לעשות זאת עם קריצה והומר בריא. לפעמים גם במצבים לא פשוטים, אפשר לאמץ הומור לצד זהירות מתבקשת.