ביקורת סרט: לוקה, במאי: אנריקו קאסרוסה, 2021

הסרט "לוקה" מתרחש בעולם של ילדים, אולם יש לו הרבה מה להגיד גם על עולם המבוגרים.

בניגוד להרבה סרטים אחרים של פיקסאר, העלילה של "לוקה" היא פשוטה, וכמעט לא אופיינית ליומרות של האולפן. הסרט "לוקה" הוא בעל מאפיינים מרגשים ומרכיב שמופיע בהרבה להיטים, והוא הרצון לפרוץ גבולות, לצד הורות מעיקה ומצרה.

לוקה (ג'ייקוב טרמבליי) בוחר במדריך בן גילו וביחד הם עומדים אל מול אימו וכל מי שמנסה לרמוס את החלומות שלהם.

חשוב לציין, שלוקה הוא מפלצת ים, שחי מתחת למים, אולם חולם על העולם העליון. כמו במטה קסם, בכל פעם שהוא מגיע לחוף, הוא מקבל חזות של ילד בן 12, שמשתנה רק ברגע שנוגעים בו מים.

לאחר שהוא בורח מהבית, הוא פוגש באלברטו (ג'ק דילן גרייזר), ילד שהוא גם מפלצת ים, שגר במגדלור. ביחד הם מגיעים אל עיירה ציורית באיטליה ומנסים להשיג וספה על מנת לחקור את איטליה הקסומה.

לוקה יגלה במהרה שגם המדריך שלו אלברטו לא יודע הרבה על העולם ויחד הם יפגשו בג'וליה (אמה ברמן), ילדה שמתכוננת לטריאתלון. ההשתתפות תזכה אותם בפרס כספי שבאמצעותו הם יקנו וספה ישנה.

המניע של הילדים הוא הרצון לשמור על הזהות שלהם סודית. מפלצות הים מהווים את האויב של העיירה ולכן הם מפחדים לחשוף את עצמם. לאט הם לומדים על עצמם ומתחילים לחבב את עולם בני האדם. הילדים מצליחים בכוחות משותפים להתחמק מהאם המסרסת שרודפת אחריהם, ולהתמודד עם אתגרים משעשעים ואויבים שרוצים לפגוע בהם.

בסרט נמצא מבט ילדותי, והוא אנרגטי ומשעשע. יש לו רוח הומוריסטית והרבה מאוד כוונות טובות. בניגוד לסרטים אחרים של פיקסאר, אין כאן הרבה חיבוטים וחיפוש אחר משמעות החיים, אלא אקשן ואירועים רודפים. עבור הצופים היותר מבוגרים, יש שלל מחוות לקולנוע האיטלקי וסוג של חזרה לימי הזוהר של הקולנוע.

בסך הכול זה סרט מוצלח, שלא כל כך מאפיין את פיקסאר. יש בו הרבה פחות יומרות מהסרט "נשמה" לדוגמה והוא פונה בדיוק לקהל של בני נוער וילדים שרוצים להנות ולקבל הרפתקה מלאת דמיון בקיץ שהקולנוע סוף סוף חוזר.