top of page
  • לוטן דיקר

הווידוי של ז'יל דה רה, 21:ידועים לשמצה: רוצחים סדרתיים בימי הביניים,לוטן דיקר

ב-22 באוקטובר, מובל בשלשלות בפרצוף מבויש, בבוקר סגרירי ז'יל דה רה התיישב על כיסא. השופט פרש את המגילה והרים את עט הנוצה על מנת לכתוב את דבריו. ז'יל נשבע בשם ישו, שהוא הולך לדבר אמת והחל לתאר את מעשיו. לפי דבריו, הרציחות החלו בשנת 1432 ולא פסקו, העדות נעשתה בצער ובכאב. הוא השפיל את מבטו ודמעות זלגו מעיניו, תיאורים, שבדרך כלל נכתבו על התנהגות של גברים בימי הביניים.


לאחר מספר שעות, השופטים יצאו להפסקה. העדות תאמה את דבריהם של משרתיו, מה שהם סברו מעניק לה אמינות רבה. לאחר שהוא סעד את ליבו ולגם מעט יין, המשפט התחדש. הוא הסתכל לעבר ההורים שהיו בקהל והשפיל את מבטו פעמים רבות. הוא ביקש סליחה, מעשה שאנשים במעמדו מיעטו לעשות. חלקם מההלם וההפתעה, צעקו באולם שהם סולחים לו, תגובה שהוא לא ציפה לה. ז'יל החל לתת עצות להורים וטען שעליהם להשגיח טוב יותר על ילדיהם ולמנוע מהם להסתובב ללא השגחה. הוא המשיך למלמל משפטים חסרי משמעות, תוך כדי בכי וצעקות של כאב וחרטה. הוא נלקח בחזרה לתאו, תוך כדי שהוא צועק לסליחה וחרטה בפני כל הנוכחים. שומריו טענו שהוא התפלל במשך כל הלילה לסליחה מהמלאכים והוא אף החליף את בגדיו לצבע לבן.

למחרת בצהריים ב-23 לאוקטובר, התכנסו השופטים. ז'יל דה רה בילה גם בצינוק במשך מספר ימים והוא חשש מאוד מתוצאות המשפט. הדיונים נעשו בדלתיים סגורות בפני קהל מצומצם, מחשש לשלומו מהקהל שחיכה בחוץ ורצה לעשות בו לינץ'. 50 סעיפים עמדו בפני השופטים, הם פתחו בנידוי של הברון דה רה מהנצרות, עונש חמור לנוצרי שמעוניין להגיע לעולם הבא. הצלב כוסה ביריעות בד, מחשש לטומאה. הוא נידון לגירוש ונידוי, הוא לא יקבל וידוי אחרון לפני מותו, שהכרחי על מנת שיוכל להגיע לגן עדן.


אחרי יציאת הבישופים, הגיע השלב של בית הדין האזרחי. בתחילה משרתיו והאלכימאי נידונו למוות בתלייה ושריפת גופותיהם. הוא הוחזר לצינוק ליומיים נוספים, עד שגזר דינו נכתב ונחתם. הוא נידון לגורל זהה, וביקש בקשה אחרונה והיא להיות מוצא להורג לפני משרתיו, בתור לקיחת אחריות על הפשעים שבוצעו בשמו. בית המשפט התרשם מבקשתו ואפשר לו אכן למות ראשון, אך במקום שריפת גופתו הוא ייקבר באחוזתו המשפחתית. בנוסף, הוא יזכה לווידוי לפני מותו, מחווה שהייתה חשובה לאדם שראה בעצמו כחוזר בתשובה.


על מנת שהחרטה תיראה אמיתית, ז'יל ביקש את סליחתם תושבי נאנט וכל מי שנפגע ממעשיו הנפשעים. הוא נראה שלו בפעם הראשונה. הוא קיבל מזון ויין בצינוק. יש לציין, שהוא מעולם לא עונה על ידי שוביו, כך שלא ניתן לטעון שדבריו הוצאו בעינויים, פרקטיקה שהייתה מאוד מקובלת בימי הביניים.


לצד האישומים הכבדים, יש לציין לא מעט ספקות, שעלו לאורך השנים ושווה להזכירם. לאורך השנים נעצרו רק שני משרתיו של דה רה והוא ספציפית. כל האחרים שהשתתפו ברציחות ההמוניות שוחררו או נשכחו מדפי ההיסטוריה. מקובל לחשוב, שבארגון כה מסועף ורצחני, צפויים להיות מאסרים נוספים, אולם הם מעולם לא התרחשו. גם האלכימאי השרלטן, שדחף וכיוון את מעשי הקרבת הקורבנות, שעמד מאחורי הרעיון ליצור זהב מגופות של נערים ונערות, פרלאטי האיטלקי, הוא שוחרר בתום המשפט וכל שאר הפרטים נמחקו מעל דפי ההיסטוריה, ולא נשמעו פרטים נוספים אודותיו.


גם אישה בשם ז'ופרה, שהוזכר שסייעה לדה רה לאתר ולחטוף את הילדים ואף לשכנע את האימהות למסור את בניהם ובנותיהן, מעולם לא הואשמה בסיוע לרצח. זה תמוה למדי, למרות שהיא סייעה אקטיבית בחקירתו ותרמה לעדויות האופי שנגבו, אולם שני משרתיו לא זכו ליחס דומה.


שנים לאחר המקרה, כאשר חוקרים מקצועיים בדקו את העדויות, נמצאו נקודות תמוהות ומעוררות מחלוקת. ההורים לא ידעו כמה ילדים הם איבדו, אחרים טעו ואייתו את שמותיהם בצורה שגויה. אחרים נשלחו הביתה אחרי היום השלישי, גילם ניתן באופן שגוי ועוד פרטים שהושמטו. נראה שהעדויות מלאות בסתירות פנימיות ומכילות שגיאות, שלא אופייניות לאנשים שאיבדו את יקיריהם.


גם חיפושים שנערכו בטירה לא העלו דבר. עשרות חיילים ואנשי כמורה הגיעו לטירה והחלו לפרק אבן אחר אבן, התנור שבו נשרפו הגופות היה הראשון להיבדק. לאחר מכן, הם החלו לחפור בחצר על מנת למצוא שאריות, אולם דבר לא נמצא. רצח של עשרות, אם לא מאות בני אדם, היה אמור להשאיר סימנים, אולם אלו נמוגו כלא היו. עד היום מומחים, בעיקר מצרפת, טוענים לחפותו באופן שלא משתמע לשתי פנים, אולם הם מיעוט מבוטל בקרב מומחים למשפט ברחבי העולם.


ביום הרביעי, 26 לאוקטובר, הוכן טקס ההוצאה להורג. המוציא להורג קיבל הוראות, שבשל מעמדו של ז'יל דה רה, יש לחנוק אותו לפני שגופתו תישרף. מעין מחווה של אבירות לאדם שבעבר נחשב לגיבורה של צרפת.


יום ההוצאה להורג באופן מפתיע היה מעין יום אבל לא רשמי. רבים הדליקו נרות והתפללו לעילוי נשמתו, אחרים לקחו יום חופש על מנת לחזות בגופו נשרף על המוקד. בשעה תשע בבוקר בדיוק, פמליה של שומרים הוציאו אותו מתאו לכיוון חבל התלייה שחיכה בחצר הכלא. לא היו קללות או גידופים, דחיפות או התלהמות, הקהל שמר על שקט ותפילות המוניות.


האפשרות לווידוי אחרון ניתנה לז'יל דה רה. בזמן שהשלשלות ירדו מגופו והחבל התהדק. פניו לא כוסו, הוא בהה ישירות בקהל לפי בקשתו המפורשת. הוא עלה על כיסא עשוי מעץ, נשם בכבדות והסתכל על עשרות פרצופים בוהים ישירות בגופו הצנום. הכיסא נדחף בשעה 11, הוא נפל בעוצמה וצווארו נשבר בבת אחת. הוא מת לפני שהלהבות כילו את גופו. זה היה סופו של המרשל, בגיל 35 לאחר קריירה צבאית מפוארת, רדיפה אחר כסף וכבוד ואישומים והרשעה ברציחות, הוא סיים את חייו שחיוך על פניו.


לאחר מותו, בתו מארי, שהייתה בת 13 בזמן האירועים, נישאה לאדמירל עשיר בשנת 1442. הנישואים אורגנו על ידי המלך שארל, שדאג שחלק גדול מרכושו של דה רה יישאר במסגרת המשפחתית. בעלה לא העניק לה ילדים והוא נפטר בשדה הקרב בשנת 1450.


מארי חייה חיי נוחות והצליחה לשמור על ההון והאדמות, לאחר שנישאה פעם נוספת. היא האמינה בחפות אביה עד יום מותה ואף שילמה על פסלים בדמותו. הפסל הפך ברבות השנים לאתר עלייה לרגל של ההמונים, מעין מקום לתפילה ובקשות. נשאלת השאלה, מדוע מקום זה, שבו מוצגת דמותו של רוצח סדרתי הפך לאטרקציה עבור דורות של כפריים.


מארי נפטרה בשנת 1457, בחודש נובמבר. זה קרה בגיל צעיר יחסית - 37. לא היו לה ילדים ורק אחיו של דה רה המשיך את המסורת המשפחתית. הוא הפך לברון והאריך ימים יותר מכל קרוביו, מותו נקבע בשנת 1473. בתו ג'ני ירשה את ההון המשפחתי ואת תארי האצולה.


אנשי אצולה בסביבתו של המלך, חשבו שהאישומים נגד דה רה היו מוגזמים וההוצאה להורג לא מוצדקת. מכתבים נשלחו למערכת המשפט, כמחאה על הוצאתו להורג. בשנת 1443 יצאה דרישה של מספר אצילים לבדוק את ההאשמות ולראות אם אפשר לנקות מאשמה את המרשל המנוח. חקירה זו לא יצאה לדרך אבל הלך הרוחות אצל חלק נכבד מאנשי סודו של שארל הייתה, שז'יל הוא חף מפשע.


10 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page