הטעות שחרצה את גורלו של ז'יל דה רה, 19:ידועים לשמצה:רוצחים סדרתיים בימי הביניים,לוטן דיקר

נערים רבים, שהגיעו לשמש כמשרתים אצל ז'יל דה רה, המשיכו להעלם. בשנת 1440 פרץ סכסוך עסקי בין דה רה לאדם בשם ז'אן לה פרון, האוצר של הדוכס של בריטאני. הם רבו על אחזקה של טירה, שהייתה שייכת לדה רה ונמכרה ללה פרון. אולם, דה רה רצה לנכס אותה לעצמו ולכן החליט לפתור את הנושא בדרכים אלימות.

היה זה שלב, שהאופן בו דה רה שפט את המציאות היה בעייתי. אין זה חריג שבימי הביניים היו פותרים סכסוכים באמצעים אלימים, כולל חטיפה ועינויים. אולם העובדה, שהיה זה כומר שייצג את הדוכס עצמו, עצם פגיעה בו הייתה שגיאה פטאלית, שתעלה למרשל ביוקר. כל עוד הוא פגע בכפריים ובאנשים ממעמד נמוך, לרשויות זה לא הפריע. אולם כאשר הוא פתח סכסוכך עם דמויות רמות מעלה, שלדיו בארון החלו להתגלות.

גם האופן שבו דה רה נקט, הרגיז את הדוכס. העובדה שהוא הגיע לביתו של פרון עם שישים אנשים חמושים וגרר אותו מחוץ לכנסייה, הייתה משפילה במיוחד. הוא איים עליו בגרזן והחליט לכלוא אותו במרתף של טירתו. הוא היה שם מספר ימים, עד שהשמועה הגיעה לאוזניו של הדוכס, שרתח על הפגיעה באנשיו. גם הכנסייה החליטה להתערב והאיש האומלל שוחרר.

לאחר שהדוכס החליט לפעול נגד המרשל, הוא שלח תלונה רשמית לבישוף של נאנט, בו הוא הדגיש שהמעשה נעשה מחוץ לכנסייה בזמן מיסה המונית. יחד עם הרשויות החילוניות החלה חקירה רשמית בעניינו. אולם, המרשל דה רה המשיך במעשיו הנפשעים. הוא עצר בפונדק דרכים ביחד עם משלחת גדולה ומצא בה את הנער שמנקה את הפונדק. הוא חטף אותו ממיטתו, אנס וביתר את גופתו. בזמן החקירה שנוהלה נאמר לדה רה, שהשטן יגן עליו אם ימשיך להקריב לו קורבנות, עסקה שנעשתה עם מומחים לאומנויות השחורות שאכזבו אותו פעם אחר פעם.

ב-15 לאוגוסט של אותה שנה, נער צעיר שאין אנו יודעים את שמו, היה הקורבן אחרון של דה רה, ככל הידוע לנו. הוא נקנה מאימו הענייה והחד הורית במחיר 20 מטבעות כסף, הוא נאנס, נתלה ונשרף.

אין אנו יודעים מה מספר הקורבנות המדויק של המרשל. באותם ימים נערים נעלמו או נקנו מהוריהם על ידי אצילים עשירים בדרך של שגרה. דה רה השתמש בשליחים או בטכניקה של חטיפה, על מנת להסוות את עקבותיו. רשומות לגבי מספרים בימי הביניים אינם בנמצא, העדים לא ידעו לנקוב במספרים מדויקים. גם הגופות עצמן נקברו או נשרפו, רק בתחילת הרציחות הן הופיעו מבותרות בדרכים או לצד הכפרים. כל ההערכות לגבי מאות או עשרות אינן מבוססות ולכן גם לא נכונות. רוצחים בימי הביניים, בשל הרשויות שלא פעלו בנושא, היו הרבה יותר פעילים ורצחניים מאשר מקביליהם המודרניים. יש לזכור גם, שנערים עניים היו בתחתית שרשרת המזון מבחינת העניין שהם עוררו, אם הם נעלמו או נחטפו, בייחוד שהפושעים עצמם הגיעו ממשפחות אצולה או רבות השפעה. בשל כך, לקח זמן כה רב לפתוח חקירה בעניינו, שגם היא נפתחה לא בשל פשעיו כנגד נערים, אלא בשל פגיעה בסמלי הדת ובברון.

לצד הרשויות החילוניות, גם בית הדין של הכנסייה מינה חוקר מיוחד לעניינו. רצח הילדים היה דבר חמור שלעצמו, אך העובדה שעשה זאת בשל סיבות דמוניות וקשר עם השטן, הניעו את החקירה קדימה. מכתבים נשלחו לאצולה הגבוהה בצרפת, שהכילה שמועות ועדויות של אנשים בכפרי הסביבה.

האצילים החלו לחלק את שללו דה רה. הם היו בטוחים שהחקירות, שנוהלו במשך מספר חודשים, יניבו תוצאות חד משמעיות, הם התבססו על חדשות בלבד, אולי הם ידעו דברים שלעולם לא נדע, על סמך כתבים בלבד. המרשל בעצמו, ככל הנראה, היה מודע לחקירה שנגעה למעשיו. הוא העיד, שסביבתו החלה לעזוב את אחוזותיו, בשל הפחד שיעמדו למשפט. הוא עדיין היה בטוח שלא יוכלו לגעת בו או לפגוע בשמו הטוב ולכן לא הוטרד מהעננה השחורה, שהחלה להירקם מעל ראשו.

ב-13 לספטמבר 1440 הבישוף מנאנט והדוכס ישבו יחדיו וניסחו כתב אישום חסר תקדים נגד מי שהיה גיבורה של צרפת, כמה שנים מוקדם יותר. הוא הואשם ברצח, ביצוע מעשי סדום, אונס, משכב זכר, כפירה וקשר עם השטן ושימוש במאגיה שחורה. זה היה כתב אישום חמור במיוחד באותם ימים, כאשר הכפירה הייתה האישום הכבד ביותר. כעבור יומיים הוא נעצר.

המעצר לווה בקפטן המשמר של הדוכס, כמה עשרות חיילים חמושים הגיעו לאחוזתו ודרשו את התייצבותו בעיירה. גם מעט המשרתים שהיו עוד נוכחים באחוזה צוו להגיע. המרשל, שהיה לוחם מיומן, שלווה במספר חיילים שנותרו נאמנים לו, יכול היה להתנגד ואולי אף להתחמק. אולם, יהירותו שוב עמדה לו לרועץ, הוא חשב שאיש לא יכול להרע לאחד מגיבורי הניצחון על אנגליה, הוא טעה כמובן.

מלווה בשלשלות בכרכרה וגם בחיילים, הייתה בוודאי חוויה משפילה עבור דה רה. משרתיו היו בפאניקה, הם ראו את המציאות בצורה יותר בהירה מאדונם. הנסיעה לנאנט הייתה ארוכה וסוערת, מזג האוויר הכין את הנוכחים למשפט אפרורי וארוך במיוחד.

ב-19 לספטמבר 1440, למרגלות טירה מפוארת, החל המשפט. אנשי כנסייה לבושים בחליפות עם צלבים גדולים לצווארם, החלו באישומי הכפירה, ללא האזכור של הרציחות הסדרתיות. כתב האישום היה ארוך במיוחד ואזכר את האיסור לעשות עסקאות עם השטן ועוד אישומים, שנגעו לעיסוק במאגיה שחורה. המרשל היה בטוח שיצליח להתחמק מכך בקלות, אולם שוב הזחיחות הייתה רבה.

כעבור שבועיים האישומים האזרחיים הצטרפו לאלו הדתיים, המשפט החל עם מצעד עדים בלתי נגמר.