המשפט של ז'יל דה רה - 20:ידועים לשמצה: רוצחים סדרתיים בימי הביניים,לוטן דיקר

במשך שלושה שבועות התביעה הכינה את התיק כנגד המרשל. מאות עדויות נערמו, נציגים נשלחו לכפרים ודיברו עם אימהות ואבות שאיבדו את בניהם. שני משרתיו הנרי ופואטו עונו במשך ימים, עד שהחלו לתאר מעשי זוועה שבוצעו בטירתו טיפוז'. גם אלכימאי בשם פרנצ'סקו פרלטי שהתגורר בצרפת הובא בפני בית המשפט.

ב-8 לאוקטובר החל החלק השני. בתחילה האיכרים תיארו דפוס קבוע של דה רה ועוזריו, אותם הילדים נלקחו לעבודות שונות בטירה, להיות עוזרים אישיים או להופיע בפני המרשל בעצמו. הם שילמו בזהב ונלקחו לטירה ואז נעלמו בעקבותיהם. תור של מאות גברים ונשים חיכה לתת עדות, כולם קישרו בין הברון ואנשיו להיעלמות יקיריהם.

השלב השני היה ציורי יותר וכלל תיאורים קשים במיוחד. המשרתים תיארו כיצד הילדים ולעיתים בנות צעירים, הופשטו, נאנסו נתלו שידיהם קשורות אל הקיר, גרונם נחתך וגופם חולל. לבסוף הם נשרפו, לאחר שאיבריהם שימשו ככלי פולחן.

היו תיאורים קשים יותר של קניבליזם ונקרופיליה, כל הגופות הגיעו לתנור החימום הגדול של הטירה ומשם השאריות נקברו. הסיבות להתנהגות תוארו כבצע כסף ורצון לצבור כוח. האלכימאי האיטלקי תיאר את תאוותו הבלתי נגמרת לכסף, עוצמה טירות ורכוש. הוא האמין שהקרבת קורבנות ואיבריהם, תגדיל את ממונו ותאפשר לו להפוך קורבנות לזהב. אלכימאות הייתה מדע בימי הביניים, שמטרתו הייתה להפוך מתכות לזהב. היה זה אומנות שעברה בין הדורות, אולם לא הייתה מקושרת לכישוף אלא לפסאדו מדע. הרעיון שניתן לשכנע שד שיהפוך קורבנות אדם לזהב, היה מהפכני.

העדויות היו כה קשות, שחלק מהתיאורים הקשים נמחקו מהפרוטוקול. הימים עברו והתיאורים נערמו, זה היה אחד מהמשפטים הארוכים והמתועדים ביותר באותה תקופה. מעט מאוד אצילים זכו ליחס כה דקדקני בבית המשפט, כוחם והישגיהם לא עמדו להם אל מול הצדק.

יש הטוענים, שמשפט זה היה מפוברק והיה ניסיון ציני של הברון לזכות באדמותיו של דה ברה. המרשל שהיה ידוע במצבו הנפשי הקשה, נכנס לסחרור כלכלי והיה בחובות. היו לו אדמות רבות, כנסייה וטירה מפוארת. רבים רצו את רכושו ומצבו הלא יציב בימי הביניים, היה יכול להיות מנוצל לטובת אישומים שונים שהיו נפוצים באותם ימים. הסכסוך העסקי, בין עוזרו של הדוכס לדה רה, נוצל על מנת להיפטר ממנו ולקחת את רכושו העצום. השרלטן פרלאטי שהיה עד מפתח במשפט, שימש כהזדמנות להאשים את דה רה בעבודת השטן, כישוף ועוד אישומי כפירה שהיו מאוד פופולריים באותם ימים ושימשו כתירוץ לסגור חשבונות ולהיפטר מיריבים פוליטיים.

למרות טיעון משכנע זה, רוב החוקרים משוכנעים שהתיאורים והתיק מכיל עדויות מפורטות שנשענות על בסיס עובדתי מוצק ולכן דה רה אכן רוצח המונים. יש מניע, אופן חשיבה שקריטיים לדרך פעולה של רוצח סדרתי. ההיסטוריונים הצרפתים משוכנעים בחפותו של האיש אחרים רואים בו אשם ולא קורבן.

המשפט המשיך במלוא עוזו. התובעים החלו לגבש כתב אישום, שהיה חתום על ידי הבישוף, סגן האינקוויזיטור והדוכס. התקציר היה:

הברון דה רה, החל לרצוח נערות ונערים בשנת 1426. מספר הקורבנות הוא 140, כאשר הנערות זכו ליחס "מיוחד" איבריהם המוצנעים חוללו. הפשעים נעשו בשמם של שדים ושטנים וכנגד הכנסייה, חטיפתו של ג'ין פרון היא פגיעה באל ובמלך.

הברון דה רה, לפי הכתבים לא התרגש מהאישומים. הוא נראה זחוח ואמר שהוא כופר בזכות בית המשפט לשפוט אותו. "הוא יעדיף להתלה על ידי חבל מהצוואר", מאשר לענות לאישומים אלו. הוא נשבע "בדמו האצילי" שהוא אינו אשם באף אחד מטענות מגוחכות אלו.

למחרת הוא נשמע אחרת. איש אינו יודע מה עבר בתא המפואר במהלך הלילה, אולם למחרת הוא החל לדמוע. האדם הגאוותן, שכפר בכל האישומים השמיע חרטה וקיבל את סמכותם של השופטים. הוא הודה בכל האישומים, בייחוד ברציחות ובעינויים. הוא כפר בטענות שקיים קשר עם כוחות דמוניים, והסכים להתוודות על פשעיו על מנת להציל את נשמתו. שיאו המשפט היה נפילתו על ברכיו וקריעתו של בגדיו וצעקות רמות אל השמיים בתחינה לסליחה.