• לוטן דיקר

ביקורת מיני סדרה: רחוב הפחד 1978- חלק שני, בימוי: ליי ג'אניאק, 2021

כשבוע לאחר הופעת החלק הראשון של הסדרה: "רחוב הפחד 1994", הופיע החלק השני, שהוא בעצם חזרה בזמן. למרות קדימון שמופיע בפתיחה, לא ניתן באמת להבין את החלק השני ללא צפייה בראשון. החלק השני הוא בעצם פלאשבק של דמות בשם גברת ברמן, שלוקחת אותם בזמן אל מחנה קיץ ב-1978, שם המכשפה שרה פיר הטילה את אימתה. דרך הסיפור, הם מקווים למצוא תשובות שיעזרו להם לפתור את התעלומה.


ברמה האישית, יש הגיון רב בסרטים שחוזרים אחורה בזמן. למרות ש-"רחוב הפחד 1978", לא מתנהג כמו יחידה נפרדת, יש לה ייחודיות ועלילה נפרדת ששווה צפייה. גם בפרק הנוכחי יש חורים תסריטאים, כיצד סיפור שמגיע מנקודת מבט אישית מכיר פרטים שהוא מעולם לא נחשף אליהם, אבל גם כאן השורה התחתונה היא די דומה: כיף לצפות ברחוב הפחד.


הסרט הוא מחווה לסלאשרים של שנות ה-80. השחזור התקופתי הוא די מרהיב, יש מלא רפרנסים לסרטים הגדולים בז'אנר ובכלל יש אווירה מאוד משוחררת ונטולת עכבות. הסרט לא מרחם על הגיבורים שלו וטובח בהם ללא רחמים. השימוש באפקטים מדממים הוא מהטובים בתחומו, והשימוש בתפאורה ותאורה מזכיר את האופן ששבו צילמו סרטי אימה גדולים בימים הטובים ההם.


מגרעת לעומת הסרט הקודם היא, שקשה יותר להתחבר לדמויות. אין כאן תצוגות משחק מרשימות וגם הרבה מהם נעלמים שכבר אנחנו מתחילים כן להרגיש משהו כלפיהם. אין כאן דמות שמתעלה על האחרות, כולן נותנות תצוגות משחק סבירות ויש בזה יתרון אבל גם חסרון.


אחרי שני פרקים של כמאה דקות, אפשר לומר ש"רחוב הפחד" הוא לא יצירת מופת, אבל לחובבי הסוגה אין ספק שיש כאן הרבה דברים נחמדים. לא תצעקו מהתלהבות, או תסמנו אותה כרגע מכונן בחייכם, אבל יחסית להרבה מאוד סרטים אחרים שנטפליקס מפיקה, מדובר על פנינה מדממת, שאולי לא לגמרי מלוטשת אבל בהחלט כיפית לצפייה.




61 צפיות0 תגובות