תחילת הסוף- אליזבת באטורי,חקירה ומשפט, המשך 12:ידועים לשמצה: רוצחים סדרתיים בימי הביניים, לוטן דיקר

החל משנת 1604 החלו להגיע דיווחים לחצרות האצילים באוסטריה והונגריה על מעשיה הנפשעים של באטורי. אולם, כל עוד אלו היו רציחות של המעמדות הנמוכים, לא הייתה כלל התייחסות, הדיווחים נדחקו הצידה והייתה מהם התעלמות.

אולם, כאשר ב-1609 אליזבת באטורי החלה לרצוח נערות ממעמד האצולה, היחס היה שונה לחלוטין. באטורי ניסתה לשלוח עדים ולביים עדויות, שטוענות שהנערות התאבדו, אולם הכמויות היו כה גדולות, שדבריה נראו מגוחכים ותלושים מן האמת.

היה קושי רב לגייס האשמות כנגד באטורי. האצולה סירבה לפעול כנגד אחת מהמשפחות המכובדות ביותר במזרח אירופה, הם חששו מההשלכות שיהיו לכך על מעמד האצולה כולו. אולם, לבסוף חרושת השמועות הגיעה עד לאוזנו של המלך מתיאס השני, שב-29 לדצמבר 1610 לפעול ולפתוח בחקירה מקיפה.

היה לו קשר משפחתי לאליזבת ולכן החליט לפעול בעצמו, בצורה זו הוא סבר שיוכל להשתיק את האשמות ולשמור על שם משפחתו וכבודם של קרוביו. בראש של משלחת של אבירים ואנשי דת הוא יצא לעבר טירותיה של באטורי.

באותם ימים לא הייתה תקשורת ולכן ההגעה הייתה יכולה להישמר כסוד מוחלט. לפי עדויות שונות, המחזות שהוא ראה בעת הביקור, השפיעו עליו עמוקות. הוא ראה גופות של נערות, אחרות פצועות וכמה גוססות. אליזבת נתפסה בזמן שהיא מענה באכזריות את אחת מקורבנותיה, מה שהוכיח את אשמתה בזמן אמת.

המשפט נערך בדלתיים סגורות והעדויות לקוחות מארכיונים של בית המשפט, שהיו גנוזים וסודיים לבני התקופה. באטורי נלקחה למאסר בית באזור בודפשט, שם המתינה למשפטה מספר חודשים. בינואר 1611 הוא החל, המשפט הוא אחד מהמקורות העיקריים דרכם אנו למדים על אכזריותה והאופן שהיא עינתה ורצחה את קורבונותיה.

בניגוד למקובל באותם ימים, ניתן פיתחון פה לכל הקורבנות, גם אלו ששרדו והיו ממעמד נמוך. במשך חמישה ימים התנהל המשפט והיו בו עדויות קשות על האופן שהנערות פותו, עונו ונרצחו. כנהוג באותם ימים נאמרה המילה "כישוף" פעמים רבות, אליזבת הואשמה לא ברצח הנערות, אלא בכך שהיא אפשרה לעצמה להישלט על ידי השטן ובשל הקשר בינה ובינו לבצע את הפשעים המחרידים. האובססיה שלה לדם, תוארה כהוכחה ניצחת לכך שהיה לה קשר לכוחות דמוניים והפשעים שהיא ביצעה היו בהשפעת כוחות על טבעיים שמעבר לתפיסתה.

אליזבת באטורי לא הופיעה למשפט, המחזות והאשמות נחסכו ממנה. היא לא עברה עינויים כנהוג באותם ימים ולא הוצגה בפני מאשימיה באופן משפיל או מבזה. לעומתה, המשרתים הנאמנים שלה, שהיו אחראים על העינוי והרצח של הנערות ובפועל ביצעו רבים מהאקטים הנוראיים בשמה, נידונו למוות. במשך 25 שנים, בוצעו הרציחות ועל פי המסמכים הרשמיים, נרצחו קרוב ל-200 נערות. איש לא יודע מה המספר המדויק, באותם ימים לא היו רשומות מדויקות או מסמכים של נעדרים. אולם ידוע שהפשעים בוצעו בין השנים 1585 ל-1610, באופן שיטתי ללא הפסקה.

ישנה עדות של אחת מהנערות, שטענה שאליזבת כתבה בכתב ידה על 650 קורבנות וספרה אותם לפי שם וגיל. אולם, הרישומים הללו מעולם לא נמצאו ואין אנו יודעים אם ניתן להתייחס לדבריה ברמת אמינות גבוהה. עדויות רבות נמצאו שגויות ובוטלו.

המשרתים נידונו לעונשים, שנראו ברבריים לא פחות מאלו של אליזבת ועוזריה. הם נידונו שאצבעות ידיהם ורגליהם ייתלשו וראשם ייערף. לאחר מכן גופם יישרף ולא יישאר להם קבר. הנשים שסייעו לאליזבת הואשמו כמכשפות ולכן הן נשרפו בעודן בחיים, אולם, אחרות נעלמו ואין אנו יודעים מה עלה בגורלן.

לעומתם, אליזבת בשל קשריה הרבים, מעולם לא הורשעה ברצח. היא לא עונתה, לא פגעו בכבודה והיא חיה בתנאים מפליגים יחסית לאסירים באותם ימים. היא הושמה בחדר מפואר, למרות שלא היו בו דלתות או חלונות. היא קיבלה מזון ומים דרך פתח צר ובאופן מעשי היא הייתה שבויה של הכתר ההונגרי.

השומרים בדקו את התא שלה לפחות פעם ביום, לראות שהיא אכן חיה ולא פגעה בעצמה. לבסוף בשנת 1614 היא נמצאה ללא רוח חיים על ידי אחד מהשומרים, בגיל 54 . לא ידועה סיבת המוות, אולם היא מתה בגיל מבוגר יחסית לאותה תקופה. גופתה נקברה באחוזת הקבר המשפחתית.