ולאד צפש
בשנת 1897 הספרות העולמית עברה שינוי מטלטל, סופר שעד אז לא היה מפורסם או ידוע במיוחד, הוציא ספר אימה שישנה את האופן בו מיתוסים מוצגים בתרבות הפופולרית. בראם סטוקר עסק בעיקר בתיאטרון וספריו לא היו מוכרים לציבור הרחב, אולם הרוזן מטרנסילבניה ישנה את מסלול חייו לנצח.
דמות הערפד הייתה ידועה שמכבר באזורים כפריים במזרח אירופה, לרוב הם היו אגדות אודות גופות מהלכות שרודפות את קרוביהם האומללים. הן לא היו דומות למהלך הלילי דרקולה, אלא היו נפוחות, אדמדמות ושובבות למדי. הם לא היו מתוחכמים או בעלי כוחות על, אלא יצורים שעברו על איסורים בנצרות ועל כן נענשו בחיי נצח אומללים.
הספר דרקולה שכולנו מכירים, אודות רוזן מתוחכם בעל גינונים אירופאיים, תחכום ויכולות של שיעבוד בני אדם לרצונותיו וכוחות על הפך לקלאסיקה נצחית. הוא שאב משני מקורות חשובים שהתבססו על דמויות היסטוריות שאכן חיו מאות שנים לפני שנכתב. למרות שסטוקר מעולם לא ביקר בטרנסילבניה אין ספק שהוא שאב השראה מהמיתוסים המקומיים.
מקור ההשראה הראשון הוא ולאד צפש, או ולאד השלישי נסיך וולאכיה שאכזריותו ושנאתו לעות'מאניים ידועה לשמצה. הוא נלחם במאה ה-15 כנגד פלישות חוזרות ונשנות של גייסות של חיילים מוסלמים לשטחו. גם הממלכות הנוצריות כמו הונגריה, ניסו לנצל את וולאכיה ויצרו סביבה פוליטית מורכבת וסבוכה מאוד.
תחכומו, האכזריות היוקדת שכללה שיפוד בני אדם ואף שמועות על קניבליזם עיצבו במידה רבה את הדמות הניבטת אלינו מהספר. הוא היה חלק ממסדר הדרקול או הדרקון, שמטרתם הייתה למנוע מהסהר להשיג דריסת רגל באירופה. ולאד כונה צפש המשפד בשל שימושו המופגן בשיטה שהקורבן היה נתלה על עמוד מחודד וחווה מוות איטי ואכזרי מאוד.
דרקול היה בן הדרקון, אציל מוולאכיה, ניתן לראות את נקודות הדמיון הרבות, בנוסף לשימושו של וולאד השלישי בשיטות של הטלת אימה פסיכולוגית ותכסיסנות טקטית בנוסף למראהו המצודד.
ארז'בט (אליזבת) באתורי רוזנת הדמים
מקור השראה נוסף הייתה רוזנת שנולדה ופעלה בהונגריה כמאה שנים אחרי מותו של ולאד בשם ארז'בט (אליזבת) באטורי. היא פעלה במאה ה-16 והאמינה שדם של נערות יכולה להעניק יופי נצחי ולכן שאפה לטבול בו על מנת שעורה יקבל גוון צעיר ואדמדם יותר.
אליזבת באטורי פיתתה נערות צעירות בטענה שתעניק להם השכלה ובטירה יחד עם קבוצה של משרתים היא עינתה ורצחה את הקורבנות שלה. היא היוותה השראה נוספת, יש הטוענים שאף משמעותית יותר מזו של ולאד צפש, השאיפה לחיי נצח באמצעות מציצת דם הקורבנות.
כיום יש רבים הטוענים שסיפורה של באטורי הוא תוצאה של הפרזה, שאחראים עליה יריביה הפוליטיים, שפחדו מכוחה ומכוח המשפחה שלה. יש גם עניין מגדרי של אישה כה עוצמתית בתקופה מורכבת, שצברה כוח רב אל מול אצילים ששלטו על אדמות שכולם היו גברים. שהיא הייתה רוזנת קשוחה ונהגה בצורה אלימה כלפי משרתיה, אך המספרים ואמבטיות הדם מעולם לא קרו. נציג את שתי הגרסאות שנמצאות כיום בדיונים היסטוריוניים, בעיקר היסטוריונים הונגרים אל מול אלו אשר נמצאים בזרם המרכזי של המחקר ההיסטורי באוניברסיטאות מערביות.
הספר שלפנינו יעקוב אחר הסיפורים האמיתיים של שתי הדמויות הללו, יפרוס עלילה היסטורית מרתקת שמגובה במחקרים עדכניים ומקורות מידע מגוונים. הוא כתוב בצורה פשוטה ובהירה, על מנת להנגיש את סיפוריהם לקבוצה רחבה של קוראים שאינם מכירים חלק מרתק בהיסטוריה של הבלקן והונגריה בפרט.
ראה עוד: