ביקורת סרט: ליאו הלטאה, נטפליקס, בימוי: רוברט מריאנטי, רוברט סמייגל, דיוויד וכטנהיים, 2023

מאז סדרת הסרטים "מפלצת של מלון", אדם סנדלר לא יצר סרט מצויר. הוא החליט לדובב את הדמות הראשית ליאו הלטאה ולתת למשפחתו הגרעינית לקבל את התפקידים הראשיים.

הסרט "ליאו הלטאה" הוא לא סרט שאפתני במיוחד ומשלב אלמנטים מוזיקליים לצד הומור עדין יחסית ודרמת התבגרות. 

ליאו הלטאה וחברו הצב, הם ניצבים בתוך כיתה ה' סטנדרטית בעיירה קטנה. חייהם יציבים, עד שליאו מגלה שנותרה לו שנה לחיות. לאחר שהמורה הקבועה מוחלפת בשל היריון, מתחיל נוהג חדש, שכל תלמיד לוקח אחת מחיות המחמד לביתו. ליאו מנסה לברוח ולנצל את מעט הזמן שנותר לו, אולם בתהליך הוא מגלה, שהוא יכול לדבר עם בני אדם, מה שמשנה את כל התמונה. 

בשל קהל המטרה הצעיר, שאמור לצרוך את הסרט, הוא הרבה פחות קיצוני ומלא בבדיחות פלוצים מהסרטים הרגילים של סנדלר. קיימים בו מעין חוכמת חיים ולקחים עבור בני נוער, שמוגשים באמצעות עלילה קלילה והומור חביב. באופן מפתיע יש גם כמה טוויסטים מעניינים ואפילו דמות רעה שמשנה את עצמה בסוף הסרט. 

הרובד המוזיקלי לטעמי הרבה פחות מוצלח, השירים בינוניים והניסיון לחקות את דיסני לא ממש מצליח. למרות זאת, הסרט "ליאו הלטאה" מומלץ לצפייה משפחתית, יש בו מספיק רגעים סבירים עבור ההורים כדי לא יברחו מהסרט והילדים יוכלו להנות מהדמויות החביבות, שאף אחת מהן לא מעוררת גועל, אלא דווקא הזדהות.