ביקורת סרט: ולריה מתחתנת, בימוי: מיכל ויניק, 2023

העיסוק "בכלות מאוקראינה", הוא רב מאוד. ישנן דעות רבות לכאן ולכאן, על ה"עסקה" הנרקמה בין גבר, לרוב ממעמד סוציו אקונומי גבוה ואישה ממדינה מוחלשת, שמגיעה לצורך נישואין. זאת מעין עסקה כלכלית בין שני אנשים, פרקטיקה מוכרת בקרב גברים רבים בישראל. מדברים על מספר אלפים בודדים בשנה ומספר סוכנויות שפועלות בישראל.

המלחמה הגבירה את זרם הנשים שרוצות נישואין ויציבות, מה שמוביל לשיחות ערות יותר בסוגיה. הפמיניסטיות טוענות שזה ניצול, מעין מלחמה מעמדית בסגנון המאה ה-19 שאין בה אהבה, אלא אינטרסים משותפים. אחרים טוענים שאלו זכויות האדם, כל אחד יכול לבחור את אשתו וגם שדכנים בעולם החרדי והכללי לוקחים כסף עבור שידוכים ואין בכך משהו חריג או לא חוקי.

העלילה עוקבת אחר כריסטינה, ספרית שמשלימה הכנסה שמשדכת בין גברים ונשים מאוקראינה. היא מביאה את אחותה לגבר שמאוד רוצה לאהוב, אבל לא ממש מצליח להסתדר עם מקומיות. יש כאן מעין עסקה כלכלית שעולה הרבה מאוד כסף.

כמו נילי טל הבמאית שעסקה בסוגיה בסרטה "כלות מאוקראינה", יש כאן שרטוט מורכבת של המציאות. הכל מתרחש בדירה קטנה בבת ים, שלכל דמות יש אינטרסים שונים ומנעד של בעיות, שהביאו אותו לנקודה הזו בחייו. לכולם יש רצונות טובים, אבל הכלה המיועדת רוצה לחזור לביתה, מה שמוביל למאבקים וריבים.

הצילום מרהיב, אבל הסרט עגמומי ומדכא מאוד. הוא נראה מאוד קלסטרופובי, מאוד ביקורתי על העולם שמתגלה בפנינו. אין ממש אופטימיות או סוף טוב, המשחק נהדר, אבל השורה התחתונה הרבה פחות. יש כאן ריאליזם אפילו מוגזם ולא ממש עלילה, יותר מעין סרט תיעודי, שיש בו נרטיב מאוד ברור. כמו שכוונות טובות מובילות לגיהינום, גם הסרט מוביל את גיבוריו להרבה נקודות לאורך התסריט אבל לא לגאולה המבוקשת.