ביקורת סדרה: ביף (עצבים), נטפליקס, יוצר: לי סונג ג'ין, 2023

נכון שנטפליקס לא מהווה תמיד שיא האיכות או המקוריות. הם קונים כמו סופר שכונתי סחורה רבה עבור אוכלוסיות שונות. בנוסף, יש להם נטייה ללכת על פרויקטים חסרי סיכוי עם קהל יעד מאוד מצומצם, כמו החידוש של "קאובוי ביפופ", אבל יש להם כמה ניצחונות משובחים.

כמו הרבה קומיקאים, אלי וונג מקבלת בשנים האחרונות תחייה והיא מופיעה בהרבה מאוד פרויקטים. ישראל היא מדינה עצבנית, שכל תקרית בכביש יכולה להיות פוטנציאל לתגרה המונית או אירוע משנה חיים. מסתבר ש"ביף" רוכבת על החוויה המאוד ישראלית ומפגישה בין שני אנשים אובססיביים, שתקרית מקרית מובילה אותם לקרב מוחות.

דני צ'ו (סטיבן יאון), שהוא משמש ביומיום כקבלן בנייה, יוצא לסידורים ובמקרה נתקל באיימי לאו (אלי וונג). לשניהם יש בעיות אישיות שמעיקות עליהם. לכן, כאשר כמעט תאונה מתרחשת ביניהם בסופר, הם יוצאים לקומדיית נקמה מטורפת, שמה שיפה בה, שאין שום מטרה או תובנה נשגבת. זה מאבק בין שני אנשים שמעולם לא היו צריכים להיפגש, אבל היקום יצר איזשהו קשר קליל אך נוראי, ששואב את כל הסביבה לטנגו המשותף שלהם.

הסיפור ביניהם מאוד כיפי ואכזרי. אין לתסריטאים יותר מדי חיבה לדמויות שלהם ולכן אין כאן ממש גבולות. יש פה משל על העולם המודרני, שאנשים ללא מטרה מקבלים איזושהי משמעות גבוהה מתוך הכלום של חייהם,

בסרט הזה הסיפור על המאבק בין המעמדות, הגירה ועוד נושאים זוכים למענה. יש כאן הצלחה ביקורתית כבירה וקונצנזוס בין הכותבים בכמעט כל האתרים. זאת עוד הצלחה של נטפליקס, כמו "כתום זה השחור החדש". הנקודה המרכזית היא, האם הם יגיעו ליותר הצלחות או סדרות נשכחות, ימים יגידו.