ביקורת סדרה: גט בק, במאי: פיטר ג'קסון, 2021

פיטר ג'קסון, הבמאי של "ההוביט" ו-"שר הטבעות", החליט להתרכז באחת מהשנים הסוערות של להקת הביטלס - שנת 1969. זאת השנה בה יצא האלבום האחרון שלהם לפני שהתפרקו, אשר הפך ברבות השנים לקלאסיקה נצחית. באופן אירוני, גם שנים כה רבות אחרי, עדיין הביטלס הן אחת מהלהקות הכי מעוררות עניין בעולם המודרני של ימינו.

הסדרה החדשה שמשודרת בדיסני פלוס, שטרם הגיעה לישראל, אורכה קרוב לשמונה שעות. באופן אירוני, נמצא כאן את החפירה האולטימטיבית, חומרים אינסופיים על הלהקה, שפשוט לא נגמרים. נמצא הרבה מאוד שיחות, ויכוחים וגם מוזיקה טובה, שעוקבת אחרי התהליך של יצירת האלבום "גט בק" ובעקבותיו ההופעה החיה שהונצחה ומאז משודרת ללא סוף כבר כמעט שישה עשורים.

ג'קסון עוקב אחרי החזרות במספר אולפנים, מה שנותן הזדמנות לראות את הביטלס מנגנים ושרים, מעשנים וצוחקים. ייתכן שכל להקה אחרת הייתה הופכת את הצפייה למעושה ומשעממת, אבל הרעננות של ארבעת המופלאים והיכולות המוזיקליות שלהם הופכים משהו, שאמור להיות מעניין כמו צפייה בצבע מתקלף, למרענן ומרומם נפש.

יש הרבה מאוד בעיות בסרט, הוא תזזיתי, חזרתי, עם סיפור מבולגן שלא מצליח להחזיק. הוא מיועד למעריצי הביטלס האדוקים, משום שהוא מצליח יותר מכל אחד אחר, לשפוך אור על האישיות המאוחרת שלהם, זאת שלא מתועדת בשירי ההופעות, שם הם צעירים ועליזים.

גם שישים שנה אחרי, הביטלס מצליחים להחזיק סרט שהפך לסדרה של שמונה שעות, מה שמוסיף להיסטוריה המפוארת שלהם שעדיין הולכת ונבנית.