ביקורת סרט: אליסיום, במאי: ניל בלומקמפ, 2013

בניגוד להרבה סרטי מדע בדיוני, יש לסרט "אליסיום" מסר לא פשוט של מה שאמור להתחולל בעתידנו בשנת 2154. כבר בתקופתנו יש הבדלים בין עשירים לעניים, אך, לפי הסרט, בעתיד תהיה הפרדה מלאה ביניהם והחיים יהיו במקומות נפרדים לחלוטין.

בעוד שרוב האוכלוסייה הרגילה חיה על כדור הארץ בסחי ובזוהמה, עם מחלות נטולות מרפא ורבים מהם מתים, אלה החיים באליסיום, שהיא מעין מושבת חלל משודרגת נהנים מחיי שפע, שיש בה מספיק ידע על מנת לרפא את כול המחלות ולהאריך חיים.

בכדור הארץ חי מקס דה קוסטה (מאט דיימון), שהיה בעברו גנב וחזר למוטב. הוא עבד כפועל יצור במפעל, אך תקלה שבעקבותיה נחשף לקרינה מסכנת את חייו וניתנו לו רק עוד 5 ימים לחיות. הדבר היחיד שיכול להצילו הוא ההגעה לאליסיום, שם הם יודעים לטפל בבעייתו.

גם באליסיום חיה השרה דלקורט (ג'ודי פוסטר), שעוצרת בכוח את ההגעה לאליסיום, ונעזרת בקרוגר (שרלטו קופלי), ראש הסוכנים החשאיים במקום לסכל כל חדירה של תושבי כדור הארץ לאליסיום. נשיא אליסיום פאטאל (פאראן טהיר) מתנגד לכך, ודלקורט זוממת להיפטר ממנו ולהפוך להיות נשיאה במקומו.

יש בסרט הרבה ספוילרים ורגעים מותחים, ובסופו של דבר הטוב מנצח וכל תושבי כדור הארץ הופכים להיות תושבי אליסיום.

הסרט מוצלח והשחקנים מצוינים. אבל, יש מספר בעיות, שכן אנו מכירים את הדמויות בתקופה הנוכחית ואין כל תזכורת לחייהן בעבר. יוצא דופן הוא מקס, שיש מספר פלאשבקים מעברו. הרעים בסרט לא מספיק משכנעים ואנו לא בטוחים מדוע הפך להיות לרשע מרושע.

לעומת זאת, הסצנות ברובן מאוד מעניינות, יש הרבה קטעי אקשן מותחים ומרתקים. אנו ממש יכולים לדמיין כיצד יראו חיינו בעתיד לטוב ולרע ולכן הסרט מספק את מידת הריגוש ושווה צפייה.