ביקורת סדרה תיעודית: יוצאים מהכלל, רוני קובן

התאגיד הוא הגוף היחיד שמתמודד עם חריגות בנוף הישראלי, בצורה רגישה ובעיקר דוקומנטרית. רוני קובן, שהתחיל את דרכו ב"עובדה", יוצא למסע עיתונאי אל עבר אלו שהחברה הישראלית השאירה מאחור. החל מקווירים, נאמני הר הבית, בעלי הפרעות אכילה, אוטיסטים ועוד.

רוני מעיד על עצמו שהוא מעין דובי רגיש, מראיין בצורה מדויקת אבל מלאת אנושיות. מעניינת העובדה שהוא לא שיפוטי לחלוטין, ומצליח לתת למטופלים מרחב של ביטוי ופתיחות שמעט מאוד רואים בטלוויזיה. הצפת נושאים רגישים היא מעין מראה לחברה הישראלית, שהרבה פעמים מעדיפה לראות "משחקי השף" מאשר את החלשים בחברה.

המרואיינים מציפים את הקשיים שלהם, את המאבקים, ההתמודדות, הניצחונות וההפסדים. הפרק שמתמקד במצב הנפשי בתקופת הקורונה, מראה את המחירים הכבדים שאנו משלמים, העובדות הסוציאליות, המחלקות הפסיכיאטריות, ואת החללים השקופים שמותיר הנגיף.

יש גם חסרונות ב"יוצאים מהכלל", הקצב מאוד איטי ולצד הרגישות יש חלקים אפורים ולא מספיק מעניינים. גם חוסר האמירה והביקורת לא תמיד מוסיף, יש גם מקום להעביר דעה אישית על הלך הרוח בחברה הישראלית.

למרות זאת, יש בסדרה הרבה כוונות טובות, לב רחב, ורצון אמיתי לתת מראה למי שפחות נוח לנו לראות ולשמוע. מכאן החשיבות של שידור ציבורי, להאיר את הנקודות החשוכות.