ביקורת סדרה: קליקבייט, 2021

נתחיל מהסוף, אני אישית אהבתי את "קליקבייט" הסדרה החדשה של ענקית התוכן נטפליקס. בעיני היא מצליחה להעביר את המסר שאנו מתרכזים בעטיפה ולא בעיקר. היא בוחנת את המוסר של ההמונים שצופים בסרטונים ולא ממש מתרכזים באנשים שמצולמים, הם הופכים בעיניהם לסטאטיים , כמעט לא אנושיים. כבר לא ניתן לרגש אותנו, אפשר לומר שראינו כבר כמעט הכל.

הסדרה מספרת,שיום אחד איש משפחה, פיזיותרפיסט מוכשר, בשם ניק ברואר (אדריאן גרנייה) מופיע בסרטון ואומר: אני מתעלל בנשים, אם הסרטון יגיע לחמשה מיליון צפיות יהרגו אותי. מרגע זה מתחיל מחול שדים, תקשורתי ומשטרתי. הסדרה נעה בין הניסיונות של המשטרה והמשפחה למצוא את החטוף ובין ביקורת על האובססיה המטורפת למסכים.

הסדרה שואלת שאלה נחרצת, האם הייתם צופים בסרטון שיכול להוביל למותו של אדם, עד כמה יצר המציצנות שלו חזק, גם אם יש לכך תוצאות נוראיות.

יצירות רבות נעשו, אודות הדור המכור לאלקטרוניקה, והאופן שהשימוש בו מקהה את האנושיות שלנו. "קליקבייט" מצליחה להמחיש זאת בדרך מקורית ומעניינת, לצד עלילה מקורית ומלאה בטוויסטים.

אולם, הבעיה המרכזית בסרט היא משחקו של הכוכב שמגלם את ניק, אדריאן גרנייה, כוכב "הפמליה". הוא נראה ישן בעמידה, חסר חשק, לא בדיוק האדם המתאים לגלם מישהו שנמצא באיום מתמיד על חייו. לצידו שאר הדמויות מסתירות סודות רבים שמתגלים לעיתים, לצד פיתולים טוויסטים המתבקשים לסוג כזה של דרמת אקשן.

שמונת הפרקים מצליחים למלא את עצמם בתוכן וקצב גבוה, שרק הולך וגובר ככל שהסדרה נמשכת. יש משהו מעט מטיפני ב"קליקבייט", מסר מאיים שאמור להפחיד ילדים מלמכור את מרכולתם באינטרנט או לעלות תוכן אישי.

אז אין כאן חידוש מסעיר, או הפתעה מרעישה, אבל גם סדרה אפקטיבית היא לא מעט, ותעביר לכם את הזמן עד שהדבר הגדול הבא יגיע.