ביקורת סדרה: פוסט מורטם: אף אחד לא מת בסקארנס, 2021

נורבגיה מצטיינת בסדרות מתח, הפעם אנו עוסקים בסדרת אימה. כמו עשרות סדרות לפניה, הסדרה עוסקת בחזרה מפתיעה לחיים לאחר המוות.

בסדרה "פוסט מורטם: אף אחד לא מת בסקארנס" צעירה בשם ליבה הלנגן (קתרין תורבורג יוהנסן) עובדת בשדות, ליבה נדם והיא הולכת לעולמה. לפתע על מיטת המנתח היא מתעוררת וצורחת בקול. לאחר מכן היא מתחילה לעסוק ולחקור את עברה, לצד חלומות ביעותים וגם בפרשה מסתורית שנמצאת ברקע.

הייחודיות של "פוסט מורטם" נובעת מכך שהיא קומדיה. לא ממש קלילה, אלא יש גם ברוטאליות והרבה דם, אבל יש רגעים שחורים אבסורדיים, שיעלו חיוך. היא נועזת ופורצת דרך, יש בה השראה מסדרות כמו "דם אמיתי", אבל היא עמוקה יותר ומנסה להגיד משהו מקורי על הארעיות של החיים.

כמו בכל סדרת אימה קלאסית, יש גם סוד משפחתי שצריך להישבר. אימה נעלמה כשהיא הייתה ילדה והאבא התחרפן. ככל שהגילויים מתחילים להתחוור גם הסצנות הגרפיות והמדממות מתחילות להופיע. מי שאין לו קיבה חזקה לא יצליח לשרוד את פוסט מורטם עד סופה.

הצילום של הנופים הקפואים והמנוכרים מדהימים, הם משמשים תפאורה מושלמת לקרקס האימה שמתחולל על המסך.

אולי הקולנוע הסקנדינבי יצליח להוציא לא רק סדרות מתח מופתיות, אלא גם אימה. יש לקולנוע האמריקאי הרבה מה ללמוד מהיצירתיות והאדישות המאיימת של הסקנדינבים.