ביקורת סדרה: מרתה ופרנקלין, 2021

נורבגיה ומדינות סקנדינביה בכלל, ידועות בסדרות המתח המצוינות שלהן, ובולטת המיני סדרה "מרתה ופרנקלין" שיצאה לאחרונה, שהיא משובחת במיוחד.

הסדרה עוסקת בנושא הנאצים שכבשו את נורבגיה במהלך מלחמת העולם השנייה, למרות שהכריזה על ניטרליות. הסיבה לכך הייתה, שהיו שם מרבצי נפט וגז, שהנאצים היו חייבים לנצל, בנוסף לאפשרות להקים בסיסים ימיים, שהיו קריטיים להמשך המלחמה.

משפחת המלוכה החליטה להימלט מהמדינה ולא להפוך לממשלת בובות. ברגע שהם התנתקו מהחיים הנוחים, הם הפכו למעין פליטים הגולים מארצם. הדמות המרכזית היא הנסיכה מרתה (סופיה הלין) ביחד עם שלושת ילדיה הקטנים. היא נמלטה לשוודיה, השכנה הניטרלית, שהנאצים לא פלשו אליה, אולם שם היא מתקבלת בקרירות וגסות. לכן היא בורחת לידידה משכבר הימים, הנשיא האמריקאי פרנקלין רוזוולט (קייל מקלכלן) ואשתו אלינור (הארייט סאנסום האריס).

הסיפור האלמוני היחסית מזמן המלחמה מקבל בסדרה נפח. עד שהם נפגשים לוקח שני פרקים, אקספוזיציה ארוכה, אבל ללא ספק מרתקת. אנו נחשפים לקורבנות של המלחמה, שאומנם סבלו פחות מהרבה אחרים, אבל נאלצו לשלם מחיר נפשי לא פשוט.

אין כאן אקשן, טוויסטים או אפילו מסתורין. יש כאן דיאלוגים נפלאים, תצוגות משחק עוצמתיות ושחזור תקופתי מרהיב. מפגש בין שתי תרבויות שונות זו מזו, שנאלצות לסבול האחת את השנייה בשל המלחמה.

זו דרמה במובנה העמוק ביותר. פיתוח דמויות, שיחות אינטליגנטיות ופיצוח של נפש האדם. האיפוק של "מרתה ופרנקלין", ירחיק קהלים נרחבים יחסית, אולם אלו שכן יתאמצו, יוכלו לגלות עולם שלם, אינטליגנטי ומלא מחשבה.