ביקורת סדרה: מוסכמות, בימוי: ברקון אויה, 2020

תורכיה, כמו ארגנטינה לפניה, הפכה למעצמת טלנובלות מובילה בעולם. היא מצליחה ליצור סדרות הפונות לקהלים רחבים, והן נקנות במיליונים על ידי ענקיות סטרימינג מהעולם. אולם, סדרות אלו לא מקבלות בדרך כלל את שבחי הביקורת. אך, כעת הם הצליחו ליצור סדרה ששוברת את כל המוסכמות.

המדינה המוסלמית הענקית סובלת בשנים האחרונות ממתחים עצומים בין העניים הכפריים, שרובם מוסלמים מאמינים, לבין החילונים, שיושבים בערים ונהנים ממשכורות גבוהות ותנאי חיים משופרים. שלטונו של ארדואן רק חידד את ההבדלים ביניהם.

הסדרה "מוסכמות" עוקבת אחר מרים (אויקו קראיל), בחורה ענייה מהכפר, הסובלת מהתעלפויות חוזרות ונשנות. היא הולכת לפסיכולוגית מבוגרת, ששייכת לאליטות הישנות ששלטו בטורקיה. המפגש ביניהם מציף את כל מה שנהרס והשתנה בתורכיה.

"מוסכמות" מתרחקת מהקיטש שמאפיין סדרות מהסוג שלה, ומשלבת חוכמה פיוטית ביחד עם התמודדות על דילמות חברתיות מורכבות. היא מציגה גישה חדשה, הכוללת דיאלוגים מרתקים, דמויות מלאות בפאתוס וחוכמת חיים ומעל לכל - תצוגות משחק מעולות.

הסדרה מציגה עלילה מוגבלת, שנוגעת לחייהן של מספר דמויות. "מוסכמות" מפרקת את התרבות הטורקית לגורמים, היא לועגת למערביות שמתעלמת מהאנשים המרכיבים את פסיפס החיים ושמרנות היתר שמדכאת נשים. בנוסף היא מעבירה ביקורת על הנשים המערביות שמותר להן הכל ולנשים שנגזלים מהן מימוש עצמי בשל נישואים מוקדמים ותפקיד מסורתי שהן נאלצות למלא.

לעיתים הסדרה הולכת לקווים מוכרים וסוחטי דמעות. אלו הרגעים שהיא מאבדת את דרכה. אולם, ברוב הקטעים היא מלודרמה מעניינת ואיכותית המצליחה לומר משהו מעניין על החיים במדינות, שמסורת ומערביות מתנגשות בהן כל הזמן.