ביקורת סדרה: כל האור שאיננו רואים, בימוי: שון לוי, 2023

אני אוהב סדרות על מלחמת העולם השנייה, למרות שעברו כבר קרוב לשמונים שנה. השנה אנחנו כבר מציינים שמונים וחמש שנה לליל הבדולח, תקופה ארוכה למדי.

הסדרה "כל האור שאיננו רואים" מבוססת על ספר זוכה פרסים של אנתוני דואר באותו השם, קאסט מפואר של שחקנים ומעט מאוד אמינות היסטורית.

זאת לא ממש סדרה לילדים, אלא מעין פרק של אסקפיזם על סוף המלחמה. הסדרה לא עוסקת כל כך ביהודים, אלא בשתי דמויות. האחת נערה צרפתיה עיוורת והשני חייל גרמני שלא ממש רוצה להתגייס. הם מתקשרים באמצעות גלי הרדיו וכל אחד מהם נע על ציר העתיד והעבר והאופן שבו הם מתמודדים עם המאורעות הטראגיים של העולם דאז.

המשחק מעולה, היא נראית כמו סדרה מפוארת ויש בה גם רעים מעניינים. אבל, משום שהיא לא ממש החליטה לאיזה קהל היא פונה, והיא עוסקת במלחמה האכזרית ביותר בהיסטוריה, היא עושה רושם די פרווה. הסדרה "כל האור שאיננו רואים" לא הולכת לשום מקום ומצליחה לגעת בלבד.

למרות זאת, הסדרה "כל האור שאיננו רואים" כן שווה צפייה למי שחובב את התקופה ומעוניין באסקפיזם ממראות המלחמה אצלנו. יש במשפט הזה מעין אירוניה מובנית, אבל הוא מעיד על החוזקות והחולשות של "כל האור שאיננו רואים".