ביקורת סדרה: הנעלמים, יוצרים: דייוויד אלקיים ווינסנט פוימירו, 2021

הרלן קובן הוא סופר מפורסם נוסף שחתם הסכם עם נטפליקס עבור אספקת חומרים. במקרה שלו, מיליוני דולרים תמורת ארבע עשרה סדרות, הרבה מאוד חומרים. קובן הוא מכונה של רבי מכר, באמצעות נוסחה מוצלחת, של טוויסטים בלתי נגמרים, הטלת אשמה על כולם, הוא מצליח לשחזר את ההצלחה פעם אחר פעם.

נטפליקס החליטה לגוון את היצירות של קובן, באמצעות יצירה של סדרות באמצעות במאים ממדינות שונות. "מוגנים" הבריטית, "היער" הפולנית, ועתה "התמימים" הספרדי.

הסיפור עצמו מלא במניפולציות, תככים, טראומות , שקרים וגופות. גיום (פינגן אולדפריד), מוצא את גופת אשתו בבריכה, ואחיו ככל הנראה נעדר או מת. לאחר מכן מצטברות עוד ועוד צלקות, החל מנטישת בת זוג ועד חבר עם עבר בעייתי. הוא מחליט לקשר בין האירועים השונים.

לצד בימוי מהודק ורגעים חכמים, יש אינטנסיביות יתר של עלילה שמתקדמת ליותר מדי כיוונים. כל כך הרבה טוויסטים ושינויים, סודות והפתעות. הצופה כבר מתרגל לכל כך הרבה הגזמות ומלודרמות, שכבר הסוף הלא צפוי מגיע כמו סוף של ריצת מרתון, שכבר מותשים וסחוטים.

השחקנים לא מצליחים לסחוב בהצלחה את הפיתולים הסבוכים ונראה שהם בעצמם כבר מתבלבלים בפיתולי התסריט. התחכום מגיע על חשבון התחשבות בצופה המותש.

יש לקובן מה להציע, אבל הוא צריך להתמתן, לפעמים גם גישה שמרנית עובדת. העיבודים הקודמים מוצלחים יותר, נקווה שהבא יהיה רגוע יותר.