ביקורת סדרה: הד קולך, במאי: תום שובל, 2021

סדרות ישראליות עלו דרגה, לפחות מבחינת ערכי ההפקה והצילום. מדובר באסתטיקה קרה ומנוכרת, אבל כזאת שנראית נפלא.

בסדרה "הד קולך" הדמויות מדוכדכות ועצובות להפליא, נמצאות בתוך עולם שבו אב המשפחה ארי (שאול לוריא) היה סופרסטאר שטרם נראה כמותו בארץ. הדור הבא הרבה פחות מוכשר ומתקשה להיכנס לנעליים הגדולות שייצר האב. בינתיים, קובי (איתמר רוטשילד), גיבור הסדרה הוא אב גרוע לנער צעיר בשם לני (אור עמרמי ברוקמן), שנראה שמתעלה על קובי ובדרך להפוך להיות כוכב, שאביו מעולם לא היה.

מאבקי כוחות וקנאה הורית הם החומרים שמהן עשויה הסדרה. קובי נוטף מרירות ועוסק באופן אובססיבי בתפקידו בתוך במשפחה. לעומתו - לני היא דמות כריזמטית, שיש בה שמץ של אבק כוכבים. הניגוד ביניהם, לא יוצר דיאלוגים או מאבקי כוח מעניינים, מה שפוגם בסדרה.

"הד קולך" עושה קולות של דרמה איכותית בניחוח חו"ל. אפשר כמעט לדמיין את הדמויות מדברות במבטא בריטי, אולם האווירה באה עם הרבה מאוד דאווין. אין הרבה אותנטיות בסדרה, הטקסטים לא מתאימים לרוח התקופה והאופי של הדמויות. היא מתאמצת להפוך להיות משהו שהיא לא.

מצד שני, יש גם הרבה יופי ב"הד קולך". יש בה הרבה רגעים בהם היא חכמה ומלוטשת, יש לה מבט חכם ונוגה על הרוק הישראלי. נראה שהיא מסתכלת במבט נוסטלגי מפוכח, אבל גם מאוד עמוק על התפתחות המוזיקה הישראלית והמחיר שמשלמים על הפיכתך לכוכב. תום שובל התגלה ככוכב עולה, שהצליח ליצור סדרה בסטנדרט הגבוה ביותר, מה שמהווה עליית מדרגה בנוף הסדרות הישראלי.