ביקורת סדרה: גרזן קטן, במאי: סטיב מקווין, 2021

אחד הפרויקטים המסקרנים שיש כרגע בקולנוע הוא "גרזן קטן". סטיב מקווין, קולנוען שיצר את "שתים עשרה שנים של עבדות", יצר אנתולוגיה קסומה ומלאת עוצמה של חמישה סרטים באורך מלא על המהגרים. הסרטים עוקבים אחרי דור המהגרים שעזב את האיים הקאריביים וילדיהם שנולדו באנגליה, במשך כעשרים שנה.

כל סרט עומד בפני בעצמו, והוא מציג מציאות בתוך אווירה של אפליה, אלימות, גזענות והתנשאות. יש כאן דיוקן של קהילה, שלא מוכנה להישבר לנוכח הנסיבות המורכבות שהם חיים בהם. כל סרט במקבץ עוסק בנושא אחר, יש לו מורכבות אחרת והוא מאיר נושא אחר. כולם עוסקים במצוקת המהגרים, שנאלצים גם להתמודד עם אלימות מצד השלטונות.

"מנגרוב", הסרט הארוך במקבץ עוסק במשפטים שנערכו בשנת 1969 לקבוצת מפגינים שנהגו כלפיהם באלימות. המשטרה פעלה בצורה גזענית וחסרת רחמים, והחליטה להגיש כתבי אישום נגד המארגנים של ההפגנה באשמת הסתה.

סרט מעניין נוסף הוא "רוק אוהבים" , שבנוי כמו סרט דוקומנטרי שעוקב אחרי מסיבת רגאיי בסוף שנות השבעים. יש כאן תיעוד מדהים של האוכל, האנשים התלבושות, התרבות והמוזיקה שמאחדת את כולם. זוהי פיסת היסטוריה מרתקת, כמעט כמו להיות זבוב על הקיר במסיבה הכי שווה בעיר.

יש וירטואוזיות מרהיבה בכל הסרטים. הרצון של הדמויות לפרוץ את הלולאה שעוטפת אותם, הדיכוי שהם חיים בו, ניסיון ההנמכה של החברה מסביב. למרות זאת הם שומרים על התרבות, הגאווה, והחיות שכה מאפיינת את האנשים שמגיעים מהקריביים. זה לא רק מניפסט נגד דיכוי אלא חגיגה של החיים.