ביקורת סדרה: בנות לנצח , מפיקה: טינה פיי, 2021

בשנות התשעים של המאה העשרים תעשיית הפופ נשלטה על ידי חבורות של בנים ובנות, שיצרו להיטי פופ כמו מתוך נוסחה קבועה. השירים היו על אותם נושאים, עם מלודיה דומה וקצב מסחרר. שנות התשעים עברו ושלושים שנה אחרי, הם הפכו לנוסטלגיה .בני השלושים והארבעים כמהים לשמוע שוב פעם את הלהיטים הנוסחתיים של פעם.

חברות הלהקה, שנקראה "בנות לנצח", היו בשנות התשעים להיט עולמי, אולם הן התפרקו וכל אחת הלכה לחייה. ויקי (רנה אליס-גולדסברי), סאמר (ביזי פיליפס), גלוריה (פולה פל) אשלי (אשלי פארק) ודון (שרה ברליס), האחת הפכה לרופאת שיניים, השנייה לאושיית רשת והאחרות חזרו לחייהן המוגזמים והמשעממים.

הראפר ליל סטינקר (ג'רמיה קראפט) מחזיר אותן לתודעה ומכניס להן מחשבות על קאמבק וחזרה אל ימי הזוהר. אולם, החומרים שהיו אז נשכניים ועדכניים, הפכו להיות לפארסה מגוחכת. הלהיטים מקטינים נשים, ושייכים לחברת ההפקות, שניצלה אותן ונהגה להשפיל את חברות הלהקה באופן קבוע.

במקום להתייאש ולוותר, הן מחליטות לכתוב חומרים עדכניים ולהילחם על מקומן בתעשיית המוזיקה. הסדרה מנסה לשלוח מסרים נשכניים לכל מקום, מצד אחד היא מתפרקת ומתגעגעת לשירים הנוסטלגיים וללבוש של שנות התשעים, לימים התמימים ולמוזיקה הכובשת. אך, היא לא שוכחת להעביר ביקורת קשה על הסקסיזם, הטרדות וניצול תמימות של אנשים שרוצים להתפרסם בכל מחיר.

לצד מוזיקה טובה, בדיחות חביבות ופרקים קצביים שנמשכים שמונה פרקים בלבד, יש עלילה שחוזרת על עצמה, בדיחות עבשות וצדקנות יתר. למרות זאת, הסדרה מצליחה לעורר געגועים למוזיקה שכבר הפכה להיות נצחית, לשירים מוגזמים וקיטשיים עם מלודיה מופלאה, ולא חוסכת גם להעביר מסר על המחיר שאותן נשים שילמו בדרך לתהילה.