ביקורת סדרה: אלדוראדו - כל מה שהנאצים שונאים, ביים:בנימין קנטו, נטפליקס, 2023

מעטים יודעים, שלפני עליית הנאצים לשלטון, היחס כלפי מיעוטים ולהט"בים ברפובליקת ויימאר היה הכי מתקדם באירופה. בזמן שבבריטניה משכב זכר הייתה עבירה שעונשה מאסר ממושך, בגרמניה אישרו שוויון לטראנסג'נדרים, למרות מספרם המועט באוכלוסייה. מועדוני גייז היו בפינות רבות בשעות הלילה ופעלו תחת חסות החוק.

ברלין נחשבה להכי ליברלית באירופה, למרות שהיו בה חלקים שמרנים והומופובים. דרך מועדון אחד, אלדוראדו, אנו רואים כיצד אווירה יחסית של סובלנות בחסות החוק, משתנה על ידי המפלגה הנאצית לאלימות רעילה והסתה פרועה. לנאצים הייתה אובססיה עם הקהילה הקווירית, אפילו שאחד מראשיה, ארנסט רוהם, אחד מהאנשים החזקים באותה תקופה בגרמניה, היה הומו בעצמו.

מעניין לראות כיצד רוהם, שעלה לגדולה, מתרסק ומוצא להורג בדיוק בזמן בו נשלחים הומואים למחנות הריכוז. הקהילה הקווירית הייתה בין הראשונות להיפגע מהנאצים, וזה קרה עוד לפני הפגיעה ביהודים. הזכויות נשללו במהירות והם מצאו את עצמם בדכאו כשלוש שנים אחרי עליית היטלר לשלטון.

יש לציין, שגרמנים בעלי דם ארי שנתפסו כהומואים, זכו ליחס טוב יותר מהיהודים, והם מעולם לא היו על הכוונת להיות מושמדים. המטרה הייתה לחנך אותם מחדש. כך סברו הנאצים, שניתן לשנות את נטייתו ואופיו של אדם. חלקם אכן מתו כתוצאה מאלימות ורדיפה, וניתן לספור זאת באלפים.

הסרט "אלדוראדו" מביא את עלייתו ונפילתו של המועדון דרך מעט האנשים שעדיין יכולים לספר עליו. הוא מוכיח שזכויות הולכות ובאות במהירות, שלקיחת חופש של אנשים הוא מהיר הרבה יותר מאשר להעניק אותו.