ביקורת סרט: סמטת הסיוטים, בימוי: גיירמו דל טורו, 2021

מעט מאוד סרטים כושלים מלפני עשרות שנים, זוכים לעדנה הוליוודית. אחד מהם הוא הסרט "סמטת הסיוטים", אשר בשנת 1947 זכה לגרסה לא מוצלחת במיוחד, ולאחר מכן, בזכות הבמאי הספרדי גיירמו דל טורו זכה לתחייה מחודשת. הסרט מתאר את הימים, שהם ימי השפל הכלכלי, ומתאר כיצד כדי להתפרנס, קרקס נודד עובר בין מדינות שונות בארצות הברית. מבחינה ויזואלית מדובר בחגיגה, אין פרט בנראות של "סמטת הסיוטים" שהוא פחות ממושלם.

הסגנון של הסרט הוא פילם נואר, שמציג את העולם האפל של אותן שנים. הוא מקבל טוויסט מודרני, שנראה מאוד שונה מהסרטים שמגיעים כרגע לקולנוע. יש כאן מבט אנושי מאוד מפתיע, שעושה שימוש כמעט מופתי בקאסט עצום של שחקנים שכולם מהשורה הראשונה. החל מהשחקן המעולה בראדלי קופר ועד לקייט בלאנשט, וכולם עושים עבודה ראויה.

עלילת הסרט נמשכת שעתיים וחצי ולא עוצרת לרגע. היא עוסקת ברצון האנושי להצליח, במחיר שאנו משלמים בחוסר הסיפוק העצמי שמניע אותנו. נווד בשם סטנטון קרלייל (בראדלי קופר) מגיע לקרקס ומעוניין להצליח בכל מחיר, לאחר שהצליח ברמה המקומית. הוא מתוודע לצדדים האפלים של האנשים שנמצאים במקום, אולם המחשבה שהעושר נמצא אי שם מובילה אותו לעשות טעויות.

זהו לא סרט מושלם, אבל השאפתנות שלו מתחברת עם הנרטיב של הסרט. ככל שהזמן עובר כך מקצינות הדמויות והסרט הופך להיות יותר מעניין. השאפתנות של הבמאי והדמות מתחברות להם ביחד. לצד הצילום המרהיב, האופן שבו "סמטת הסיוטים" מתאימה למסך הגדול גם עם תקציב על ענק של מאה מיליון דולר, משתלב באופן מושלם. לפחות לכמה רגעים נראה שהעבר מתעורר לחיים בצורה מרהיבה בקולנוע.