אמת ומיתוס: דמותה של אליזבת באטורי,המשך 13: ידועים לשמצה: רוצחים סדרתיים בימי הביניים, לוטן דיקר

בראם סטוקר ביסס את דמותו של דרקולה על רוזנת הדמים, שטובלת ושותה את דמם של קורבנותיה. התאווה של הדם של הערפד בספרות המערבית מבוססת במידה רבה על האגדות שנוצרו, המערבות את דמותה מטילת המורא.

עדויות רבות שנגבו במשפט לא מזכירות מעשים אלו ואפשר להניח במידה רבה של ביטחון, שאלו מיתוסים בלבד. מטרת הדם הייתה שמירה על מראה גופה הצעיר, נעורי נצח, ניתן להגדיר זאת.

המקור הראשון, שמדבר על האובססיה שלה, נכתב בשנת 1729, כמאה שנה לאחר מותה. הוא מופיע בביוגרפיה הראשונה אודותיה, שנכתבה בתוך הונגריה וחשפה לציבור הרחב את מעשיה הנפשעים. היסטוריונים של אותה תקופה, טוענים, שהסיבה שהומצאו האמבטיות של הדם היא בעיקר מגדרית. האדרת הסדיזם שלה, התאפיין באופן בו האשימו נשים, כמכשפות וכאלו, שמבצעות פולחנים שטניים.

יש לציין, שבעדויות אכן נכתבו קטעים שעסקו בדם הקורבנות, שנשפך עקב העינויים, אולם לא נראה שאליזבת הוטרדה בלשמר את הנוזל. מבין כל מעשיה, שאכן נעשו והם חמורים מאוד, דווקא סיבת פרסומה קשורה קשר הדוק למיתוס, שאינו מתבסס על עדויות היסטוריות.

במאה ה-16 , כישוף ומאגיה שחורה היו פרקטיות, שהמשפט והאזרחים האמינו בהם ובאמיתות שלהן. נשים פעמים רבות זכו לתיוג כמכשפות שעוסקות בעל טבעי וכתוצאה מכך יוצרות קשר ישיר עם השטן שמניע אותם לבצע פשעים מחרידים.

גם משרתיה של באטורי הואשמו בכך, נטען לגביהם שבמהלך הפשעים שבוצעו נעשו טקסים שקשורים קשר ישיר לכוחות דמוניים, בשל כך פשעיה לא היו אנושיים אלא נעשו בתיווך ישיר של השאול.

להאשמות אלו יש אכן בסיס משפטי, משום שהם מופיעים בכתב האישום ואכן חלק מההרשעות היו קשורות לקשר ישיר עם השטן. זאת הייתה האשמה מקובלת באותם ימים, לא היה בכך משהו חריג. נשים לרוב הואשמו בהיותן מושפעות מכוחות חיצוניים, שגרמו להן לנהוג באופן לא רציונאלי ואלים במיוחד.

אם נסתכל על כך בעיניים מודרניות ושיפוטיות, נראה שלהאשמות הללו אין בסיס עובדתי. לא נמצאו כלים שטניים או כלי פולחן שבאטורי השתמשה בהם. היא מעולם לא הביעה אמונה בקיומם של כוחות דמוניים ומהעדויות שנאספו לא נראה שהייתה סכיזופרנית או שהשיפוט המציאותי שלה לוקה בחסר.

כיום אנו בונים פרופילים פסיכולוגיים על מנת להבין את נפשם של רוצחים סדרתיים. אנו משתמשים בכלים מדעיים כדי להבין מציאות שאנו רואים בה כרציונאלית. הסיבות והנסיבות, קשורות למדע ולסביבה. אין האשמה של כוחות דמוניים במעשים אלו, אלא ההתמקדות המרכזית היא בהיסטוריה וההתפתחות הנפשית של הרוצח.

אליזבת חייתה בתקופה, שהסביבה בה חייתה לא שמה סייגים מוסריים ולא ניסתה לעצור אותה. בניגוד לעת המודרנית, לא הייתה תקשורת שתסקר את מעשיה הנפשעים, או משטרה שתגיע ותחקור את האמת. היא אף לא ניסתה במשך שנים רבות להסתיר את העובדה שהיא רוצחת סדרתית. במשך תקופה ארוכה הסביבה ידעה על התרחשויות נוראיות שמתרחשות בטירותיה של אליזבת.

בימי הביניים הסביבה השתמשה בתרבות המקומית ובכלים שהיו לה על מנת לפענח ולתווך לעצמם מקרים נוראיים ומורכבים. לכן, מקרי רצח לרוב סווגו ככאלו, שהייתה בהם התערבות על טבעית בבסיסם והתיאור הכיל ריטואלים, שהיום נסווג תחת "כישוף" או מאגיה שחורה. האמת העצובה הייתה, שבמזרח אירופה האצולה לרוב הרשתה לעצמה להתנהג באלימות ובפטרונות כלפי המעמדות הנמוכים, מה שגרם לרוב למותם של רבים.

החריגות של אליזבת הייתה, שהיא הייתה אישה. לרוב נשים לא הרשו לעצמן להיות בעלות של אחוזות והן לא נהגו באלימות שכזו כלפי הכפופים אליהם. לא ידוע על רוצחים סדרתיים נוספים, שפעלו באותה תקופה שהיו נשים, מה שהעצים את המיתוסים והשמועות הזדוניות סביב דמותה האלימה. ייתכן וללא ספרו של בראם סטוקר, גם אליזבת הייתה נשארת כדמות פולקלור מקומית ומעולם לא מקבלת את חיי הנצח שכה רצתה, באמצעות התרבות המערבית. אולם, בניגוד לדמויות אחרות באותה תקופה, חריגותה בהחלט בלטה.

גם מבחינת מספר הקורבנות, שאת מניינן האמיתי לעולם לא נדע, אליזבת היא אחת מהרוצחות הפוריות ביותר בהיסטוריה האנושית ככל שאנו יודעים.