25 שנים לסרט המופת "להציל את טוראי ריאן" - סטיבן שפילברג

לטעמי, לצד הסרט "רשימת שינדלר", זה אחד מהסרטים הטובים ביותר של סטיבן שפילברג. גם שנים אחרי, חלק מהסצנות בו, בייחוד רגע הפלישה לנורמנדי, הם עדיין מופת של עשייה.

הסרט "להציל את טוראי ריאן" מתאר קבוצת חיילים בהנהגתו של קפטן מילר, בגילומו של טום הנקס, שיוצאים למסע אפי כמו האודיסיאה, להציל את טוראי ריאן, שאיבד את אחיו.

הסרט לא מתאר חבורת גיבורים, אלא קבוצה אותנטית של חיילים, שמנסים למצוא מעט סדר בסיטואציה כאוטית. הקרבות מאוד מדממים, אין כאן איזושהי האדרה של מלחמה. התיאור מאוד ריאליסטי ומכיל הרבה מאוד דילמות ודיאלוגים על חיי הלוחמים בין הקרבות.

בסרט "להציל את טוראי ריאן" ישנה הרגשה שאנחנו בדוקו מדמם. אנו מתלווים ולא קהל שצופה במקרן בבית קולנוע. הסרט הוא אחד מהסרטים הגדולים האחרונים, שעוד שברו את הקופות בבית הקולנוע, כי הגיע סרט בעל משמעות. אין לו בהכרח סוף טוב, למרות שיש בו קלישאות, כמו החייל היהודי שמתגרה בחיילים נאצים, שהפכו לשבויים.

בסרט "להציל את טוראי ריאן" ישנם מעין תחינה וכאב על איבוד המוסר וכבוד האדם, מטוטלת שפוגעת בכולם, מנצחים ומפסידים כאחד. הטראומה וחוסר הצדק הם לא נחלת צד אחד, אלא של כל המשתתפים במלחמה. הצלקת הזאת עוברת לצופים, שחווים את הקשיים של המשתתפים וחוסר הטעם בהרג ואכזריות.

אלו היו הימים שלפני השתלטות גיבורי העל הקולנוע, תקופה שניתן היה לעסוק גם באנשים הקטנים, שהיו בורג במלחמה גדולה ולא הצילו את העולם. נקווה שהימים האלו יחזרו שוב, שכן יש עוד הרבה סיפורים לספר.