בקורת סרט: תיק קוליני, במאי: מרקו קרוזפיינטנר, 2021

בניגוד לתדמית שנוצרה לגרמניה בישראל, של מדינה שהתמודדה באופן אמיץ עם עברה, העובדות מלמדות אחרת. ב-1968 מערב גרמניה העבירה חוק, שמאשים אנשים שסייעו להשמדת היהודים, בהריגה ולא ברצח. זאת לא סמנטיקה, משום שההתיישנות על עבירות ההריגה הן קצרות הרבה יותר מרצח. כך חמקו להם אנשים רבים ממבצעי ההשמדה ממשפט צדק.

פבריצו קוליני (פרנקו נירו), מהגר מאיטליה, יורה בראשו של מיליארדר. הוא מודה ברצח ואפילו מסגיר את הכלי בו השתמש. אולם, מאחורי הרצח עומדים מניעים שמתגלים בפלאשבקים במהלך הסרט. המיליארדר היה מעורב בטבח באזרחים בכפר איטלקי בשנת 1944.

העלילה נעה בשני צירי זמן, האחד ב- 2001 והשני במלחמת העולם השנייה. לנאשם מוצעת עסקת טיעון מקלה על הריגה, אך מה עומד מאחוריה?

הסרט מציג ביקורת חמורה על מדינה ששילבה את הנאצים במדינה גם בתפקידים בכירים. הם היו זקוקים לכישורים שלהם כדי לבנות מחדש את המעצמה ובשל כך הם הצליחו לחמוק מעונשים כבדים, שבוודאי היו מגיעים להם. גרמניה אמנם הביעה חרטה על מעשיה, אך היא הייתה חלולה ולא עמד מאחוריה קונטקסט אמיתי.

הסרט הגרמני "תיק קוליני" מציג דרמת משפט יעילה ומשוחקת נפלא. למרות שראינו רבות כמוה בעבר, הסוגיה בה היא עוסקת מאוד רלוונטית לישראלים, שרואים בגרמניה כמודל מערבי ללא רבב. היא מעלה שאלות, שעד עתה יוצרים גרמנים נמנעו מלעסוק בהן, על אשמה כפולה, גם סליחה לרוצחים וגם חרטה ריקה על השמדה של מיליונים.

זהו סרט על סוגיה שעוד ידברו בה רבות, ולמרות המשקל הכבד שמונח עליו, "תיק קוליני" מתמודד איתה בגבורה.