ביקורת סרט תיעודי: הלוחשים לפילים, בימוי: קרטיקי גונסלבס, 2022

בהודו הפילים הם חיה קדושה ולכן היא מקבלת כבוד רב. בדרום הודו הקימו שמורה, שיש בה עוד חיות, אך העיקר בה והדגש הוא על גידול וטיפוח פילים.

בומאן ובלי גרו ביחד בשמורת הפילים טפאקאדו והחלו לטפל ברגהו, גור הפיל הנטוש, שאימו נהרגה והוא היה במצב ממש גרוע כאשר הם לקחו אותו תחת חסותם וממש הצילו אותו. הם מלמדים אותו כל כמו תינוק ומאוד נקשרים אליו. הם מקשרים אותו לפיל נוסף, שמלמש אותו לאכול, וכאשר מנסה ללעוס שיח קוצני, הוא מוציא לו את הקוצים מהלשון. הם גם שמים לו פעמון על הצוואר, כדי לשמוע לאן הוא הולך, ואם יאבד - ימצאו אותו. הקשר ביניהם הוא ממש כמו בין הורים לילד.

סיפורה של בלי מרגש. היא האישה היחידה שקיבלה אישור לעבוד עם פילים. בעלה הראשון נטרף בידי ברדלס ובתה היחידה נפטרה צעירה. כאשר בכתה, רגהו ניגב את דמעותיה וזה מאוד עזר לה. כעת נכדתה לומדת לאהוב את הפילים והיא עוזרת לה בטיפול בהם.

בומאן ובלי ידועים בטיפולם המסור ברגהו, ולכן כאשר הפילה אמי ננטשה, הם מתבקשים לטפל בה. היא מגיעה אליהם וגם אותה הם מצילים. בהתחלה רגהו מתנגד, אך הוא מתרגל אליה והם הופכים למשפחה.

הבעיה היא, שכאשר רגהו הופך לפיל עצמאי, ראשי השמורה מעבירים אותו לטיפול של מישהו אחר. רואים איך הוא לא רוצה לעזוב. הוא נמצא לא רחוק מהם, וכאשר הוא רואה את בומאן ובלי, הוא מגיע לבקר.

בומאן ובלי נישאים והחתונה נערכת בנוסף לאנשים בשמורה, גם עם הפילים, אותם הם מקשטים יפה ושמים זרי פרחים על צווארם וגם מכבדים אותם במאכלים שהם אוהבים.

הבימוי של גונסלבס לא מסתפק רק בחיות השמורה ובפילים, אלא גם מתמקד בחיי הקהילה של המטפלים שחיים במקום. הם משתמשים אך ורק במה שהאדמה מספקת להם וחיים מכך, אך הם לוקחים מה שצריכים לצרכי המחייה שלהם ולא מנצלים את הטבע עד תום. יש גם תיאור מאוד יפה של התרבות שלהם, כאשר הם מקשטים את הפילים בגירים צבעוניים, שמים עליהם זרי פרחים ואז יוצאים לטקס מיוחד להודות לאל גאנש על טובו. ברקע מוזיקה נעימה שמלווה את הקריינות.

סרט מקסים עם צילומי טבע מרהיבים. ההתמקדות היא במערכת היחסים בין מטפלי הפילים ותגובתם אליהם. זה מעניין לראות את הקשר היחודי בין שניהם לפילים שלהם. הם משווים את הקשר הזה כקשר בין הורים לילדים.

ראה גם:

הסרט דוליטל

הסדרה הדוקומנטרית איי אוסטרליה עם מרטין קלונס