ביקורת סרט: מוליכי הזאבים , בימוי: טום מור, רוס סטיוארט, 2020

שירות הסטרימינג של אפל מחפש את הזהות שלו והופך להיות יותר ויותר מעין שירות בוטיק, המנסה לאגד סרטי איכות ולא כמות.

הסרט "מוליכי הזאבים" הוא סרט אנימציה מאירלנד, שיוצריו מחיים את הפולק הקלטי בסגנון ייחודי ויפה לעיניים.

ב-1650 עיירה קטנה בשם קילקני מתמודדת עם בעיה אקוטית והיא חיות פרא המאיימות על התושבים השלווים. רובין (הונור ניפסלי), שאביה ביל גודפלו (שון בין) הוא צייד אמיץ שנלחם בזאבים כל ימי חייו, וכעת היא, בתו רוצה להיכנס לנעליו. הוא מונע ממנה מתוך אינסטינקט אבהי מגונן, אולם היא מתעקשת. היא מחליטה להוכיח את עצמה ויוצאת ליער לבדה, שם היא פוגשת זן חדש של אנשים, מוליכי הזאב, המסוגלים לתקשר עם בני אדם וחיות, ובמיוחד מב (אווה ויטקר) ונרקם ביניהם קשר אמיץ.

האנימציה ייחודית משום שנעשתה במלאכת יד, בניגוד לסרטים המודרניים שמחשב יוצר אותה. ניתן לראות באופן ממשי את הקווים של הדמויות המונפשות. בסרט עלילה אינטנסיבית, בה ניתן לראות כיצד קסם והנפשה מקבלים חיים על המסך. זווית הראייה היא לא רק מבעד לעיני הזאבים, אלא גם של בני האדם.

הפסקול מהפנט ומצליח לשלב בין שירים מודרניים למסורת אירית בת מאות שנים. הוא מצליח להתאים צליל או נעימה ברגע הנכון ולכן הוא אחד מהטובים שנשמעו לאחרונה בכל סרט שהוא. הזאבים נשמעים נפלא וגם הטבע האופף אותם. הסרט המלא בהתרחשויות וטוויסטים, מקשה לעקוב אחרי הגודש האינסופי.

ישנה גם קריצה לקהל מבוגר יותר. קיימים הרבה רפרנסים היסטוריים לתקופת קרומוול באנגליה. המאבק בין קדמה לטבע, קדמה לקסם ותום, היא בלב היצירה המופלאה הזו. יש בה רוך ותמימות, אבל מספיק רבדים כדי לקלוע לטעמם של קהלים גדולים, שיכולים למצוא בה רגעי קסם רבים.