ביקורת סרט: מורעל, במאי: ג'יימס וואן, 2021

סרטי אימה שוטפים את בתי הקולנוע בארץ, מעין החייאה מחודשת לז'אנר שכולם רק הספידו. הקאסט בסרט "מורעל" הוא אלמוני למדי, אין אפילו כוכב אחד לרפואה. הכוכב האמיתי דווקא נמצא מאחורי כיסא הבמאי - ג'יימס וואן, אחד מהבמאים העסוקים לאחרונה בהוליווד שאחראי לקלאסיקות כמו "המסור".

העלילה בסרט "המורעל" מסתורית וצריכה להישאר כזו. מוסד רפואי היטרלל, ואחרי כמויות הדם שמשתפכות על המסך, אנו מכירים את הכוכבת הראשית מדיסון (אנבל וואליס). בעלה מתעלל בה, והיא מתחילה לראות חזיונות ולאבד מגע עם המציאות.

הסרט עצמו הוא כמו מסע מופרע בקרון במתקן שדים, בלונה פארק מטורלל. הוא מפחיד, מטריד ועמוס ברגעים מוזרים. בעיה ממשית היא, שהמשחק לא הגיוני, לא מוצלח מדי, עם דיאלוגים על גבול המטופשים, הלקוחים משלל קלישאות משנות השמונים. יש המון קריצות לסרטי טראש זולים, שהיו חלק מהעולם הקולנועי לפני שלושים שנה.

הוויזואליות מדהימה וזוויות הצילום גורמות לנו לראות את ההתרחשויות כמו ממבט ממטוס. האיפור והמשחק באור הוא גם פנומנלי, מצד אחד היופי כמעט מלאכותי, אבל תורם רבות לאווירה של הסרט. השימוש במוזיקה מעולה והיא חודרת לתוך נימי הנשמה ומשפיעה רבות על הסרט.

הסרט "מורעל" עוסק בטראומה, בהדחקה של רגשות ואלימות במשפחה. זו מחווה סגנונית, אם כי מעט אלימה ומוזרה מדי, לסרטי האימה סוג ב', שרבים זוכרים בערגה ובאהבה.

הסרט מהווה יצירה מקורית המתנשאת מעל לרוב הסרטים שיש היום, בתקווה שיפתחו צוהר לרבים אחרים, שלא יפחדו לחקות סגנון שכבר נשכח מזמן בבתי הקולנוע.