ביקורת סרט: חוצה את הקו, בימוי: רבקה הול, 2021

1929 הייתה שנת שפל, הכלכלה העולמית התרסקה ורבים איבדו את מקום פרנסתם. לצד ההתרסקות הייתה גם פריחה תרבותית ושפע של מוזיקה טובה.

הסרט "חוצה את הקו" עוקב אחר חברות ילדות כהות עור, איירין (טסה תומפסון) וקלייר (רות נגה), חברות ילדות. האחת מתחזה ללבנה עשירה והשנייה עדיין תקועה בעולמה. קלייר מעוניינת לחזור לחברת הילדות, שכבר השתנתה ואיתה ארצות הברית כולה.

הסרט מבוסס על ספר שנכתב בידי נלה לרסן, שתורגם לעברית בידי תמר משמר ויצא בהוצאת עם עובד. הוא נכתב לפני תשעים שנה בערך והוא עדיין רלוונטי. הוא עוסק בסוגיות של זהות, בשאלה האם גזע זה רק עניין של צבע או של הרגשה ותרבות. האם ניתן לערבב בין הזהויות, ועד כמה כסף ומעמד יכולים לכפר על תחושות של זהות שייכות.

"חוצה את הקו" הוא סרט אלגנטי ושקט. הוא מתמודד עם הסוגיות הללו בצורה מאופקת ומשכילה. הסרט משוחק נפלא ומצליח בעיקר להעלות שאלות קשות מבלי לתת עליהן תשובות שבלוניות וצפויות. יש משהו בנאלי בעיסוק של גזע וזהות, בייחוד בדיון שנערך לפני קרוב למאה שנה. אבל עדיין לדורות הקודמים יש מספר תובנות, שגם במרחק הזמן רלוונטיות לימינו.