ביקורת סרט: התקופה היפה בחיי, במאי: ניקולס בדוס, 2019

לאחרונה ירד קרנן של הקומדיות הרומנטיות ומעטות מצליחות להרטיט לבבות כמו פעם. הסרט "התקופה היפה בחיי", מצליח להשיב את כבודן האבוד של הקומדיות הרומנטיות והבונוס - הוא דובר צרפתית.

הסרט עוקב אחרי שני סיפורי אהבה שקשורים האחד לשני, על אהבה שכבתה בגלל הציניות וחוסר הכבוד ההדדי של גיבוריה. השילוב בין שני הסיפורים מצחיק ומרגש כאחד.

ויקטור (דניאל אוטי) הוא קריקטוריסט שאיבד את עבודתו לטובת הטכנולוגיה. הוא מתקשה להסתגל לתרבות הרשת החדשה, בעוד לאשתו מריאן (פאני ארדן), יש רק חוויות חיוביות מהרשתות החברתיות. היא מחליטה לזרוק אותו מהבית ולעבור הלאה.

לאנטואן (ג'וליון קנה) חברו הטוב של ויקטור, יש חברה שיכולה לשחזר רגעים מהחיים באמצעות חבורת שחקנים מקצועית. הוא מחליט לחזור אחורה, לרגע בו התאהב במריאן הצעירה.

הסרט עוסק בפנטזיה ומימושה, התבגרות אל מול מציאות. ויקטור נסחף לתוך הבדיה ומתחיל להתבלבל בין הדמות האמיתית והשחקנית. הוא מנסה להחיות את העבר, וברגע שזה הופך להיות מציאותי הוא לא מצליח להשתחרר לעולם האמיתי. למרות שהוא מבין מה איבד, הוא לא יכול לחזור ולבקש מחילה, ונשאר שבוי בתוך הפייק, שהוא מבין שלא יחזיק לאורך זמן.

מלבד הריבודים הדרמטיים, היתרונות של הסרט הם בטקסטים המשובחים שלו. הוא מצליח לתת גם לתפקידים הקטנים נפח וחיים משל עצמם.

כל הדמויות חינניות ומלאות תוכן, בשל הדיאלוגים המושחזים והסיטואציות הקומיות, שבעיקר מכבדות אותן.

סוף סוף יש סרט שמצליח לחבר בין רגש, תבונה וקצב קומי, זה הרבה מאוד בייחוד בתקופה של שיקולים מסחריים והרבה רדידות בקולנוע של המאה ה-21.