ביקורת סרט: הקדושים של ניוארק, במאי: אלן טיילור, 2021

"הסופרנוס" היא אולי אחת מפסגות של הטלוויזיה החדשה. החלה בשנת 1999 והציבה סטנדרטים חדשים של איכות בכל הנוגע למסך הקטן ועד היום יש לה מיליוני מעריצים בכל העולם. הסרט "הקדושים של ניוארק" הוא סרט המשך ל"הסופרנוס".

"הקדושים של ניוארק" היא יצירה אשר עומדת בפני עצמה. היא נכנסת לנעליים העצומות של ג'יימס גנדולפיני, ששיחק אולי את הדמות הכי אנטי גיבור שקיימת בתרבות הפופולארית. שעות של דרמה וכתיבה מדויקת יצרו ללא ספק אדם מיוסר שיש לו צדדים רבים, אשר לצופים מתקיימת היכרות אינטימית חסרת תקדים אתו.

דיוויד צ'ייס, היוצר המקורי של הסופרנוס, חוזר לאחר שנים שחונות למקור שהעלה אותו לגדולות. הפעם, שלושים שנה אחורה, אל המקורות שיצרו את טוני, אולי הגנגסטר המוכר ביותר בעשרות השנים האחרונות. הסרט המלא ברפרנסים לסדרת הטלוויזיה, יוצר יצירה מלאה העוסקת בבחירה חופשית וכיצד נוצר רוע. ללא היכרות מוקדמת את הדמויות שיוצרות פורטרט מלא של העולם של "הסופרנוס", קשה מאוד להנות מהסרט.

הסרט מחייה חלק מהדמויות ומשתמש בדמויות צעירות כדי לגלם אותן, המרכזי ביניהן הוא בנו של גנדולפיני. זהו אתגר עצום, משום שחייבים להבין את הדמויות ואת האופן בו הן מתנהגות ומדברות. באופן מפתיע, השחקנים מצליחים להתמודד בהצלחה עם הנטל העצום המוטל על כתפיהן.

הדמות העיקרית בסרט לא מופיעה בסדרה, משום שהיא מתה לפני שהתחילה. דיקי מולטיסנטי (ריי ליוטה) הוא ראש המשפחה, בפוזיציה שטוני הבוגר נמצא בה. הוא משמש מעין תחליף אב לטוני הצעיר (מייקל גנדולפיני), משום שאביו נשלח לכלא, והוא מכניס אותו אל תוך עולם הפשע.

האווירה היא של שנות השישים, מהומות גזעיות של האפרו אמריקאים מחלחלות לשורות הארגון ויוצרות מתחים ויריבויות. ב"הקדושים של ניוארק" נמצא את ההומור, הקריצות האלימות והמוסר העקום האבסורדי שמאפיין את תו האיכות של "הסופרנוס".

יש בסרט אמירה מהותית יותר על אלימות שמזינה את עצמה, חוסר יכולת להשתנות וחיקוי דפוסים שההורים שלנו מכתיבים ואנו לא מצליחים להשתחרר מהם. בסרט נראה יחסי חניכה מרתקים, בין טוני הצעיר ודיקי המבוגר, והדרך שבה הוא מעצב את אישיותו וסולל את הדרך הבטוחה שלו אל עבר הטרגדיה הבלתי נמנעת.

הסרט "הקדושים של ניוארק" מלא בהומור, מתח, אלימות וניואנסים פסיכולוגיים אוניברסליים, שמציעים תובנות על יחסים עמוקים בין בני אדם.