ביקורת סרט: הנוקמת, במאי: מרטין קמפבל, 2021

לאחרונה החלו סרטי הנקמה לקבל מקום מרכזי בהוליווד. נראה שכל סרט שלישי עוסק ברגשות העזים הללו. בעבר היו אלו סרטים שנחשבו לסוגה צדדית, ז'אנר נפרד שלא נחשב לאיכותי, אולם דם רב זרם מאז והרבה השתנה.

בסרט "הנוקמת", כמו מתוך ספר, יש לנו יחסי חונך ותלמידה, בדומה לסרט "לאון" עם לוק בסון האגדי. הטוויסט הפעם שהנוקמת, אנה (מגי קיו) היא ויאטנמית, והמאסטר מודי, הוא לא אחר מסמואל אל ג'קסון. הם מפתחים יחסים, היא משכללת את היכולות שלה והופכת למתנקשת על, שיכולה לנצח עשרות גברים במכה.

אז אנה המתנקשת הופכת למכונת על. מודי, למרות גילו, הוא לא פחות תותח ממנה. אז יש עלילה מסתורית, טוויסטים לרוב, טובים ורעים, ושוב הרעים והטובים מתהפכים במעין ריקוד לא ברור. אנה היא לא רק יפה, אלא גם אופה, נחמדה, כריזמטית ושנונה. היא אפילו מנהלת חיים כפולים. וכן, יש לה חתול שהיא מאוד דואגת לו בין התנקשות אחת לשנייה.

בנוסף לכל הקלישאות שראינו אלפי פעמים, ישנו גם הלקוח המסתורי, שמסבך את העניינים ואף אחד לא מבין בדיוק למה. היא מפתחת איתו מערכת יחסים שהיא חלק מרכזי בסרט, מעין חיבה לגברים מבוגרים ועשירים, אינטליגנטיים עם צד רגיש בצד.

נכון, זה סרט מהוקצע עם סצנות פעולה מגניבות, דם, משחק סביר של כל הדמויות והתפתחויות לפי הספר של הוליווד למתנקשים. אל תוך המרק אפשר להוסיף גם קמצוץ של פמיניזם, כי המתנקשת מכסחת גברים מגודלים תוך בעיטה מסובבת אחת. יש גם פילוסופיה בגרוש, אודות מה הופך אדם לרע והאם בכלל דבר כזה קיים.

לסיכומו של עניין, יש לנו סרט מהנה שראינו מאות כמוהו בעבר ונראה בעתיד.