ביקורת סרט: בית הסיוטים, בימוי: דיוויד ברוקנר, 2021

עולם האימה השתנה רבות בשנים האחרונות. הסלאשרים פינו את מקומם למותחני אימה מקפיצים, שרוכבים על הפחדים הכמוסים ביותר שלנו.

הסרט "בית הסיוטים" נוגע בסוגיה חשובה, שהיא התאבדות של אדם יקר ללא סיבה נראית לעין. רבקה הול מגלמת את בת', אישה העוסקת בהוראה, שחווה אובדן נורא והוא - התאבדות בעלה. היא מתחילה לחקור את העניין, מגלה גילויים מזעזעים ולבסוף הופכת לרדופה בעצמה. היא מגלמת דמות מלאה בעצב וקונפליקטים, שנוגעת בתוך העצבים החשופים של הנפש בצורה אמיצה ומטרידה כאחד.

"בית הסיוטים", כשמו כן הוא, סרט לא פשוט לצפייה. הוא עושה שימוש מיטבי בכלים העומדים לרשותו, החל תמונות ברוטליות וקשות לצפייה, ועד למוזיקה חזקה ומטרידה, לצד פלאשים שמערערים את תחושת המציאות.

הסרט "בית הסיוטים" הולך על החבל הדק בין התעסקות בעל טבעי, מטאפיזיקה, שיגעון ואבל. לכל אורך הסרט אנו מקבלים רמזים סותרים, האם באמת מעורב כאן גורם חיצוני או מדובר באישה שמאבדת את שפיותה.

החקירה של הדמות הראשית הרסנית עבורה והסביבה שלה. היא נוקטת בטקטיקה החלטית, אולם בדרך היא מאבדת הכל.

הסרט מצליח להציג תשובות מטרידות, לצד הרבה רגעים מקפיאי דם ומקפיצים, שמטשטשים את ההבנה שלנו מה בדיוק העלילה מנסה לשדר. לאט לאט, בת' מאבדת את שפיותה והצופים לא יודעים אם מה שהיא חושבת ורואה אמין או לא.

קווי העלילה, נפרמים ככל שהעלילה מתקדמת, ומצליחים להיסגר בצורה הגיונית ומספקת. גם המסקנות שבת' מגיעה אליהן, נראות הולמות את קו העלילה. העל טבעי, הצלילים והפסיכולוגיה של הנפש מתכנסים כדי סוף מספק, שנותן סיומת ראויה לאחד הסרטים המפחידים ומטרידים שנראו לאחרונה.