תחילת סופו של ולאד דרקולה,המשך 7: ידועים לשמצה: רוצחים סדרתיים בימי הביניים, ולאד צפש, לוטן דיקר

הסולטאן, שרתח וזעם במשך שבועות, החל לתכנן את נקמתו. הוא החליט שהוא חייב את ראשו של צפש נגרר ברחובות איסטנבול, ולצורך כך הוא החל לגייס צבא, שמעולם לא נראה כמוהו עד למלחמת העולם הראשונה. אין סימוכין מדויקים לגבי כמות האנשים שעמדו לפלוש, אולם יש עדויות היסטוריות והערכות שונות לגבי הכמויות.

ההערכות טוענות שהיו אלה בין 150 ל-300 אלף חיילים, אם לא נוסיף את הנשים וחיל הלוגיסטיקה, שהיו אמור להצטרף אליהם. הם כללו את הלוחמים המובחרים ביותר של הסולטאן, יחידות קשתים, רובאים, תותחים ונושאי חניתות ארוכות. גם עשרות אלפי פרשים גויסו מכל רחבי האימפריה, חיל משלוח עצום ורחב, שאמור להביס בקלות כל אויב שנקלע בדרכו.

גם אחיו של ולאד השלישי, ראדו, צורף למסע. שני האחים אשר בשבי עברו התעללות גם פיזית, נפשית ויש הטוענים מינית. מטרתה הייתה להכניע אותם ולהפוך את אישיותם לכנועה וצייתנית. לא היה זה חריג בנוף של אותם ימים, התורכים ניסו לטפח שליטי בובה בכל מדינות הבלקן, שיהיו נוחים לשליטה, בעלי אופי צייתני וחינוך עות'מאני תורכי.

ראדו הפך לאדם צייתן ונוח לשליטה. הוא ניסה לרצות את שוביו וקיבל על כך הטבות מפליגות. אחיו המעונה הפך לדוגמא עבורו כיצד לא להתנהג אל מול שוביו העוצמתיים. הוא התקרב לסולטאן העתידי - מהמט הכובש. יש הטוענים שהיה ביניהם קשר הומו ארוטי, שהגביר את הנאמנות שלו והפך אותה לאישית. לא ניתן להוכיח זאת, אבל יש לכך משקל מבחינה היסטורית ובזה ניתן להסביר את ההבדל בין האחים.

גם התואר שלו "היפה" נטען שהודבק לו בשל המשיכה של שוביו התורכים אליו. היה כאן ניצול ברור של אדם צעיר ושימוש בכל החולשות שלו על מנת להשתמש בשיטות פסיכולוגיות כדי להשיג נאמנות, אבל, ההבדל בין האחים היה ניכר וברור. בעוד שולאד השלישי פיתח שנאה יוקדת, אחיו נכנע והתמכר לחיי הנוחות שהתורכים הציעו לו, גם במחיר של בגידה בעקרונותיו ובמשפחתו.

היסטוריונים יוונים שהיו בחצר הסולטאן מתארים יחסים אינטימיים ואז גילויי חיבה מוגזמים בין אנשי החצר לראדו. ישנם טענות, שוולאד חש שנאה, אפילו מוגברת, בשל האופן בו ניצלו את אחיו. ראדו גם כונה "חביב הסולטאן" בעוד שוולאד, כך מספרים, היכה באופן פיזי את בנו של הסולטאן. ההתפתחות של שני הנערים השפיעה רבות על המלחמות העתידיות שיפקדו את אירופה.

התורכים נהגו להשפיל את ולאד צפש וללעוג לו, מה שהגביר את שנאתו כלפיהם. הם קראו לו "השומר בשער", "החורף הנצחי" ואף "הבן הפחות מועדף". הלעג הגיע מהדרגים הבכירים ביותר, בייחוד מהמט ניסה להשפילו. הריב האישי בין שתי הדמויות, תביא בעתיד את צפש לרצונות עזים לרצוח את הסולטאן כנקמה אישית על ילדותו הטראומתית וההשפלות הבלתי נגמרות שהוא חווה.

לעומת זאת, היסטוריונים רבים טוענים, שהשפלות והיחס הגרוע שהוא חווה, הן חסרות שחר ומתבססות על עדויות מפוקפקות, מאוחרות בעיקר, שמנסות להסביר בפשטות את יחסו האובססיבי והרדיקלי של ולאד צפש כלפי התורכים. הוא לא קיבל יחס שונה, משבויים אחרים שגילו נאמנות והיא לא הייתה רדיקלית או חמורה יותר משבויים אחרים. יחסית לתנאי השבי שהיו נהוגים בתקופה זו בימי הביניים, הנסיכים קיבלו יחס הוגן, חינוך מצוין, משרתים ומזון משובח. השנאה נובעת מאישיותו של ולאד צפש, שהיה רצחני כלפי כל אויביו והוא ראה בתורכים כגורם העיקרי שיכול לאיים על שלטונו.

שתי הדמויות שהיו בעלות היכרות מוקדמת ואובססיה אישית אחד כלפי השני היו לפני ההתנגשות החשובה ביותר של חייהם, מאבק שיקבע לגבי חייהם של מאות אלפי בני אדם. אחת מהאימפריות החזקות ביותר בעולם הקלאסי של אותה תקופה, מול מצביא מבריק ושאפתן שאין לו עקבות של מוסר והיכרות מוקדמת עם התרגילים והשיטות הטקטיות של האויב העות'מאני שעמד מולו.

צפש הבין את גודל השעה והחל בהכנות דקדקניות של צבאו ואנשיו. באותם ימים היה נהוג לגייס צבאות מקצועיים, שיהיו החלק העיקרי והכוח המוביל של הצבא. הם לרוב הביאו את הציוד שלהם ביחד איתם ולכן הם היו המצוידים ביותר והמיומנים מכל החיילים. היה נהוג לגייס כמה אלפים ולהציבם מול גייסות, ביחד עם לוגיסטיקה ועורף שהורכב ממקומיים.

אולם, לדרקולה לא היה את התקציב לגייס מספיק לוחמים זרים על מנת להתמודד עם האיום שעומד לפתחו, גם ההונגרים לא סיפקו מספיק כוח אדם ומשאבים. הוא התייצב לבדו, מול סולטאן זועם וצבא מיומן והיה עליו לשנות טקטיקה כדי להעמיד תשובה.

הוא החל לגייס את כל הגברים הזמינים שהיו בנסיכות, אולם אלו היו כמה עשרות אלפים בלבד. רובם לא היו מיומנים בשימוש בכלי נשק ומעולם לא התמודדו בשדה קרב. הם קיבלו הכשרה קצרה, שכמובן לא הספיקה להתמודדות שהם עמדו להיות חלק ממנה.

באמצעות מהנדסים הוא הצליח ליצור כלי נשק חדשים ומספר תותחים שיכלו לעזור לו אל מול העושר הלוגיסטי של העות'מאניים. הוא החל לשחרר עבדים שהיו כלואים על עבירות שונות והציע להם מחילה תמורת הצטרפות לצבאו. הוא גייס צוענים וזרים שהסכימו לשרת, תמורת ממון ואפשרויות כלכליות שונות. צבאו היה קטן יחסית, 30 אלף חיילים ומאומן בצורה חלקית ולא מספיקה.

הוא החליט שעליו לשנות טקטיקה ולאמץ אסטרטגיה חדשה, מלחמת גרילה אכזרית עם אספקטים פסיכולוגיים שיטילו מורא ופחד בקרב חיילי הסולטאן. הוא החל מהריגה באמצעות כוח קטן את שומרי ראשו של מהמט הכובש, ממארב מתוכנן. הוא החליט שהכול כשר ואפשרי במלחמה כנגד התורכים, שזאת מלחמת הקודש הגדולה של חייו, הנקמה לה הוא חיכה כל חייו.

הוא הרעיל נהרות ובורות מים, תוך הקרבה של אלפים מנתיניו. גופות היו מפוזרות בכל מקום של חיות ובני אדם, כדי להגדיל את אפקט הפחד והאימה. הוא שרף מזון והחדיר רעל ועכברים למעט האספקה שהוא כן השאיר. התושבים השאירו אדמה חרוכה עבור התורכים, אלו שלא הוקרבו או הורעלו במהלך הקרבות.

אולי המעשה הידוע ביותר לשמצה של ולאד צפש, היה הפשיטות הליליות. היכן שהיה מחנה תורכי הוא שלח כוחות של לוחמים, שיתעמתו עם התורכים מתוך כוונה ברורה שהם יפסידו. ביחד עימם היו אזרחים שנדבקו במחלות מידבקות של התקופה, כמו כולרה, מלריה, דבר, צרעת כל המגיפות שהכירו באותה תקופה. הם הוחרדו יחד עם הלוחמים ומטרתם הייתה "לזהם" את האזור ולהדביק את התורכים במחלות שהם לא יכלו להתמודד עימם. איש לא חזר מהפשיטות הללו בחיים, אולם צפש ויתר על מוסר וקווים אדומים מתוך אמונה יוקדת שבמלחמה כנגד התורכים אין גבולות אדומים וניתן לחצות אמפתיה אנושית בסיסית.

טקטיקות אלו הפילו חללים רבים אצל התורכים, שאנשיהם לא מתו מהקרבות או במלחמה אלא מהתנאים הירודים מבחינה היגיינית, מחלות מידבקות צמא ורעב. היסטוריונים תורכים בני התקופה, שהיו חלק מהמחנה שצעד עם הסולטאן, תיארו מחזות מזעזעים של "פצועים, רעבים וכאלו שנאנקו מפצעים מוגלתיים ולא היה להם מענה".

למרות מאמציו הרבים התורכים התקדמו, תוך שהם מוציאים את כעסם הרב על האוכלוסייה המקומית ורוצחים ואונסים אלפים מן המקומיים כנקמה על שיתוף הפעולה שלהם עם ולאד צפש. אנשיו של ולאד השלישי נסו אל תוך שטחה של וולאכיה ולבסוף התקבצו במבצר ליד בוקרשט שם הם חשבו אמור היה להתחולל הקרב האחרון בין המחנות היריבים.

מול המחנה הוקמו מחנות אוהלים עצומים, שם התורכים נחו. הם הפציצו את חומות העיר ללא הפסקה ואנשיו של דרקולה נפלו חלל באלפיהם. תוכנית נרקמה במוחו של צפש, שאמורה הייתה לשנות את המערכה. הוא הצליח לגנוב באמצעות מרגלים, בגדים של קצין עות'מני התואמים למידותיו. בשל שליטתו בשפה התורכית והיכולת שלו להסוות את עצמו כמקומי, הוא חדר יחד עם כוח מצומצם של נאמנים אל המחנה התורכי.

הוא הצליח לזהות את אוהלו של הסולטאן, בשל שומרי הראש שחנו בחוץ והמשרתים שיצאו ונכנסו פנימה. הוא החליט לקחת את הסיכון ולתכנן מתקפה, שיכולה להציל אותו ואת אנשיו מכיליון אם מצב העניינים הנוכחי ימשיך. גורלם יהיה למות מרעב או מתותחיו של הסולטאן.

ב-17 ליוני 1464, באמצעות אסירים תורכים שהובילו את המתקפה בלית ברירה, שני טורים של פרשים תקפו את המחנה התורכי. הם ניצלו את נקודות התורפה שוולאד צפש מצא בהגנה התורכית והם הסתערו באומץ רב אל תוך התורכים שנמנמו באוהליהם הבטוחים. העות'מאניים הופתעו והגיבו באיטיות רבה כתוצאה מההלם. קרוב ל-15 אלף מהם נפלו בקרב לעומת כמה אלפים בודדים מקרב הוולאכים.

למרות ההצלחה העצומה, צפש טעה באוהל ולא הצליח להתנקש בסולטאן. למרות זאת, היא נחשבת לאחת מהמתקפות המוצלחות ביותר בהיסטוריה הצבאית של ימי הביניים, בוודאי אחת מהמתוחכמות שבהם וזהו שיאו הצבאי בכל הקריירה הארוכה והמדממת שלו.

לאחר הפשיטה האמיצה, צבאו של הסולטאן נסוג והחל להתגבש מחדש. רבים רצו לחזור לתורכיה, אולם מהמט החליט שכבודו לא מאפשר זאת. ככל שהם העמיקו אל תוך היערות, הם ראו את סימני הזוועות של צפש, גופות משופדות של לוחמים ע'ותמאנים, עיירות מוחרבות לחלוטין וסירחון של שריפה וגופות נרקבות.

אין ספק שזה לא תרם למורל של התורכים, שגם ככה היה נמוך. הצבא שנותר החל לכבוש שטחים אל עבר הנמל והים. מטרתם הייתה להשתלט על טרגובישטה, בירת וולאכיה ששוכנת על גדור נהר היאלומיצה. לאחר סדרת קרבות חסרת רחמים, הם עמדו במשימה.

ספינות עמוסות חיילים וציוד הגיעו אל עבר הנמל, יחד עם אורח רם מעלה "ראדו" אחיו של ולאד. ראדו שהכיר את האזרחים ואת מפת האזור בצורה מיטבית, הכין תוכנית פעולה עבור לוחמיו של מהמט. הם החלו לשרוף ולהחריב את הערים הגדולות ונמנעו מלנוע בדרכים הצדדיות. אותן ערים סיפקו להם מזון והגנה מפני לוחמיו של דרקולה, לתושבים לא הייתה ברירה אלא לתמוך בהם ולהאכיל אותם.

בתוך הערים הצבא החל להתאושש ולבנות את כוחותיו מחדש, הם כבר לא צדו את לוחמיו של ולאד, רוב הכפרים ואלו שיכלו לתמוך בשרידים שנותרו מהצבא המקומי, מתו או לא יכלו לספק מחסה ומזון. הארץ הייתה חרבה כמעט לחלוטין ולתושבים נמאס להילחם כנגד הפולש והיה עדיף לשתף עמו פעולה ולפחות לשרוד את התנאים הקשים של החורף.

ולאד השלישי, החל להילחש גם פיזית וגם נפשית. חייליו לא הצליחו להגיע להישגים בשדה הקרב והכוחות העות'מאניים המחוזקים, יחד עם לוחמיו של ראדו שהיו מורכבים משכירי חרב ומקומיים שתמכו בו, הצליחו לדחוק את הלוחמים שנותרו לשטחים מצומצמים בצפון.

האלפים שנותרו לוולאד השלישי נמלטו להונגריה, הם חיפשו ברית ותמיכה ממתיאש קורבינוס, שהיה בעל הברית היחיד שנותר להם. וולאד חשב שקורבינוס השאפתן שרצה להקים אימפריה על שטחי הבלקן ינצל את כישוריו וניצחונותיו המזהירים בשדה הקרב ויחד הם ידחקו בתורכים ויביסו אותם פעם אחת ולתמיד. לאחר מכן הוא יקבל את וולאכיה ואילו קורבינוס את שאר האדמות והוא יהפוך להיות בן חסותו.

הבגידה הייתה מכאיבה, וולאד לא ציפה להתנהגות כזו מבן בריתו. איש אינו יודע בוודאות מדוע קורבינוס בגד בולאד צפש, אולם יש האומרים שהוא ציפה לקבל את האימפריה שלו בתמורה לראשו של אויבם הגדול המשפד. הרווח יהיה אדמות בבלקן ואפשרות להפנות כוחות אל מרכז אירופה ולצאת למסע כיבושים ללא הצורך להילחם בשתי חזיתות. הוא לא האמין שניתן לנצח צבא מוסלמי כה גדול, או שהמחיר יהיה כבד מדי וזה יעלה לו בשאיפותיו האימפריאליסטיות והפוליטיות.

לאחר שוולאד הגיע לפגישה עם המלך מתיאש בסוף 1462 עם שומרי ראש מעטים, הוא נלקח לאחר מאבק קצר לשבי בהאשמה מגוחכת לחלוטין של שיתוף פעולה עם התורכים. הוא נלקח למצודה שנמצאת במחוז וישגרד והפך להיות לשבוי של הכתר ההונגרי באשמת בגידה.

בזמן שהוא היה כלוא, הוא היה במעצר בית והוא היה יכול לקבל נשים וחי בנוחות יחסית. זה לא היה שבי בבית כלא, כפי שאנחנו מדמיינים כיום אלא יותר שהות בבית עם הטבות נלוות. אחיו, שהיה משתף פעולה עם התורכים, הפך להיות נסיך וולאכיה. צפש המיר את דתו לקתוליות והפך להיות חביבו של המלך מתיאש. ישנן עדויות על התקרבות ביניהם ועל התמתנות בתוקפנותו של ולאד השלישי.

עד שנת 1466 במשך מספר שנים, הוא היה כלוא באחוזה. אולם החל משנה זו, הוא קיבל חופש רב יותר, גר בבודפשט יחד עם משרתים ומשפחתו המצומצמת. למרות שאלו היו חיי נוחות, הוא היה בעלים של רכוש שהוא לא קנה מכספו ומומן על ידי הכתר ההונגרי, הוא חלם על חזרתו להונגריה בראש צבא.

בשנת 1470 הוא קיבל רשות מהמלך, להתחיל לבנות צבא אשר מורכב ממקומיים, שכירי חרב וכמה מאות פרשים הונגרים שמטרתם כיבוש מחדש של הממלכה שהוא כה אהב. לאחר ארבע שנים של הכנות ארוכות ואימון צבא של מספר אלפי לוחמים הוא החל לצעוד חזרה.

בשנה זו 1474, אחיו ראדו, שהיה השליט המקומי מת. לא יודעים כיצד הוא מת אבל יש הסבורים שהתורכים העדיפו שליט בובה אחר וארגנו את מותו. כך ממשפחתו המצומצמת, ולאד היה הדרקולה האחרון ששרד לאורך השנים. הוא ראה בעצמו את היורש הטבעי והיחיד לכס השלטון והוא נע לעבר טרגובישטה בראש כוח חץ של 4 אלפים חיילים.

למרות הציפיות השליטים שתמכו בתורכים נסו על נפשם וחזרו לאיסטנבול. פעם נוספת בן משפחת דרקול, היה על כס השלטון. הוא החל פעם נוספת לטהר את שורות התומכים בו ויצא במסע רציחות "ושיפודים" של כל מתנגדיו שרובם עזבו והיגרו הרחק מהנסיכות שהייתה מאוד עשירה פעם, אבל כעת הייתה ענייה וחרבה ממלחמות בלתי פוסקות.

כעבור שנתיים לבד בשנת 1476, כוח של לוחמים עות'מאניים ללא הסולטאן צרו על טירתו של דרקולה, שהיו לו מספר אלפים של חיילים בלבד. בגיל קרוב לחמישים לאחר אין סוף קרבות שהוא ניהל, הוא לא הצליח לגבור עליהם. באחד מן הקרבות הוא נפל מחרבם של הפולשים ומת.

לפי רוב האגדות והעדויות, ראשו הופרד מגופו והושם בדבש על מנת שיישמר ולא יירקב. לאחר מכן הוא נלקח והושם על עמוד, כאות שסופו של המשפד הוא להיות משופד, על ראש המקל המחודד הגבוה ביותר. ראשו נלקח בשיירה בכל רחבי הממלכה, מסע שהחל אצל מהמט הכובש שחיכה לרגע הזה יותר מכולם.

קשה ממרחק של 500 שנה לדעת באופן מדויק, מה מתוך האגדות והפולקלוריים הוא אמת ומה שגוי. אולם אין ספק שאכזריותו וכישורי כמצביא היו ללא דופי באותה תקופה, הוא היה אחד מהמוחות הצבאיים המבריקים של ימי הביניים.

הוא אכן "שיפד" כטקטיקת הפחדה ועינוי עשרות אלפי בני אדם, יותר מכל אדם אחר בהיסטוריה. בתקופתו הערך של חיי אדם, היה נמוכים לכל הפחות. מעטים היו אכזריים יותר ממנו, למרות שמבחינה מספרית היו שליטים שגרמו למותם של הרבה יותר אנשים מאשר ולאד צפש. הוא היה שבוי בתוך תקופה שבה שתי אימפריות, גם התורכית וגם ההונגרית ניסו לנצל את אנשי וולאכיה לטובתם.

פשעי מלחמה ומעשי זוועה נעשו על ידי כל הצדדים במלחמה זו, אף צד לא חס על חיי אדם של יריבו. ייתכן וללא חיבורו של בראם סטוקר "דרקולה", אשר לפי חוקרים שונים מבוסס באופן חלקי על דמותו של הנסיך הוולאכי, הוא היה נותר דמות כמעט אלמונית, פולקלור בגבולות אדמתו ומדינתו. אולם יצירה זו שנכתבה שנים רבות אחרי מותו, הכירה את מעשיו לטובה ולרעה לדורות רבים כבר למעלה ממאה שנים. היא יצרה את מיתוס הערפד המודרני והפכה את דמותו לאחת מהידועות של אלו מימי הביניים, לצד גיבורים מיתיים נוספים כמו ריצ'ארד לב הארי. אין ספק שדמותו ומעשיו ישרדו וילמדו עוד שנים רבות, כל עוד דמותו של הערפד מרתקת ומשלהבת דורות של צעירים.