האישומים נגד אליס סטייפלר - 22:ידועים לשמצה: רוצחים סדרתיים בימי הביניים,לוטן דיקר

היה זה משפט המכשפות הראשון באירלנד ובאי הבריטי, האישומים היו כבדים במיוחד. הם כללו:

שלילת האמונה בישו, העלה באוב של רוחות ושדים, שימוש בכוחות שטניים כדי לרצוח את הגברים של אליס ולגזול את כספם, קניבליזם ושימוש בגופות כדי לשלוט במחשבותיהם וגופם של הקורבנות, שימוש בכישוף כדי לכסות על הפשעים ולהעביר את כספם לויליאם בנה, שד בשם בנו של ארט, הופיע בפניה ודאג שכל רצונותיה יתגשמו.

אישומים אלו היו כבדים, אולם הם לא היו שונים מרבים אחרים בימי הביניים. היה כאן ייבוא של משפטי כפירה וכישוף בימי הביניים, שהחלו להיות נפוצים באותה תקופה באירופה. למרות שהיא לא הייתה נוכחת במקום, חיפוש נעשה בביתה וגילה תגליות מרעישות. נטען שנמצאו בביתה כלים שבאמצעותם כך נטען היא יצרה את קסמיה העוצמתיים, כלים כגון: שיקויים, ציפורניים של הבעלים המתים, שיערות וקורבנות נוספים בגילאים צעירים במיוחד. כל אלו נשרפו על מנת שלא יוכלו לשמש את אויביה של הכנסייה.

בדומה לכל שאר המשפטים, היה שימוש נרחב בעינויים. בנה ויליאם נכלא בארמון ונאלץ לאחר ימים ארוכים להודות בכל האישומים כנגדו. אין ערך ממשי בהודאות אלו, הם חולצו לאחר כאבים איומים שהם נאלצו לסבול. אולם משפחתו שהייתה מקושרת במחוז, הצליחה לרקום עסקה עם הכנסייה והבישוף, תמורת הודאה בכל הפשעים וחרטה פומבית הוא ישוחרר ויוכל לחזור לחייו הקודמים. כנגד אימו הוצא צו ופרס כספי, אולם הסיכויים ללכוד אותה לא היו גבוהים. הוא החליט לתרום כסף רב לעניים ולהצטרף לתפילות המוניות שהכנסייה ארגנה ולהיות אחד מהתורמים העיקריים שלה. אולי הדמות הטראגית מכולן הייתה פטרונילה דה מית, משרתת של אליס קייטלר שבהיעדרה הייתה העדה הראשית.

היא נולדה בשנת 1300 ובגיל 24 היא נאלצה לעבור עינויים והצלפה בפומבי. הוא לא יכלה לעמוד בלחצים ונאלצה להודות בכך שהכחישה את ישו, נאלצה להכין שיקויים מגולגלות שהם גנבו מבתי קברות ואף שחזה באליס מקיימת יחסים אסורים עם שד. לצערה היא הפכה לדוגמה, כסמל של הרתעה משום שבאירלנד לא הייתה עבירת כישוף ודינה לא היה מיתה ועינויים.

יש הטוענים שהוצע לה להתוודות בפומבי על חטאיה ולהיחלץ מגורל עגום, אולם גם בלחץ של כאבים ולחץ עצום, היא סירבה. איש אינו יודע מה הסיבה, ייתכן והיא חשבה שגם הודאה לא תוציא אותה חיה מהמקרה, אלא זו תהיה השפלה נוספת בפומבי. היא נאלצה להודות שהיא משכה משחות קסמים על קורות עץ ובשל כך הצליחה לעוף ולנוע ממקום למקום.

מתוך מבט היסטורי, חוקרים רבים טוענים שייתכן ואליס הייתה אלמנה שחורה ורצחה את בעליה וירשה את כספם. זה לא מופרך לחשוב, שהיה לה אינטרס מובהק במותם, נישואים באותם ימים לא היו מבוססים על אהבה אלא פונקציונאליים בלבד. יש לציין שלא נמצאו מעולם ראיות ממשיות, מלבד מעשיות על כישוף ויחסים אסורים על שדים. הראיות עצמם הן נסיבתיות, מוות בגיל צעיר היה מקובל באותם ימים, תוחלת החיים לא עלתה על גיל 40 בייחוד בתקופות של מגפות ורעב. לכן מעבר לנסיבתיות ולעובדה שהיא אכן ירשה את כספם, אין אפשרות ממשית לדעת אם אכן רצחה את כולם. מתוך כתבים שכן שרדו, היא לא חיבבה אף אחד מהגברים שהיא הייתה בקשר איתם. פטרונילה אכן הייתה מקורבת מאוד לאליס, אך אין הוכחה שהיא הייתה מעורבת באיזשהו אופן ברצח של ארבעת הקורבנות.

האופן שהיא הוצאה להורג, הוא מאוד אכזרי. היא נשרפה על המקוד ומשום שלא הודתה בפשעים שהיא ביצעה היא נשרפה בעודה חיה. האכזריות הרבה הפכו אותה לדמות שנכנסה לפולקלור במולדתה, אחת מהמשרתות היחידות ממעמד נמוך שעדיין הן חלק מההיסטוריה של האי.

סביר להניח שהם התוודו על פשעיהם ושחוררו לביתם. בנה ויליאם לא יכול היה יותר לחיות במולדתו, הוא הרגיש שהוא אינו רצוי ולכן החליט לעזוב והפך להיות עולה רגל וביקר בירושלים. הוא מעולם לא סלח לאנשי הכנסייה והעיירה שהפנו לו את גבם וזנחו אותו ואת אימו. ישנה טענה שהוא חיבל במכוון בגג הכנסייה שהוא התחייב לשפץ והיא קרסה על מתפללים כמה חודשים אחרי שהוא עזב.

הבישוף לדרדר נאלץ לברוח מאירלנד, לאחר שניסה להמשיך את ציד המכשפות. זה קומם עליו זעם ציבורי והוא חשש לחייו. בשנת 1329 יחד עם משלחת קטנה של כמרים, הוא החליט לנדוד לאנגליה ועזב. הוא המשיך לשרת בכנסייה אולם, אין אנו יודעים רבות כיצד חייו התפתחו לאחר שהוא היגר. בשנת 1360 כאשר הוא למעלה מ90 הוא מת מנסיבות טבעיות. גיל זה הוא חריג ביחס לתקופה, הוא אכן הצליח להגיע לגיל מופלג למרות שרבים רצו במותו בשל אופיו הנוקשה והלא מתפשר.

שאר בני המשפחה של הקורבנות, מעולם לא קיבלו פיצוי והמשפט לא תרם להם מבחינה כספית. הם נאלצו לשלם עלויות לכנסייה על התביעה, אולם מבחינה כספית הם מעולם לא התאוששו. שמם לא מוזכר בכתבים והם אבדו במהלך ההיסטוריה.

אליס הפכה לתעלומה, לאחר בריחתה מהדין נמחקו עדויות לקיומה. יש המאמינים שהיא הצליחה להימלט מאירלנד אל עבר אנגליה, יש מיעוט של הוכחות לכן אנו מסתמכים בעיקר על השערות לא מבוססות. היא איבדה את הונה, אין אנו יודעים כיצד היא חיה בגלות.

שנים לאחר מכן היו קורבנות נוספים, אולם איש לא התפרסם כמוה. היא הפכה לאייקון פמיניסטי, אחת מהנשים הבודדות שהצליחו לברוח ממלתעות האינקוויזיציה ולצאת בחיים. רבים מהפרטים שקשורים לחייה לא נפתרו, אבל אין ספק שהיא חיה בחופשיות עם רצון ברזל בתקופה בה נשים הוכפפו לרצון כוחות חזקים מהם. מרבית הסיכויים שהאשמות בכישוף הן מופרכות והיא תולדה של אדם אובססיבי ושאפתן שרדף אחריה, אולם לא מופרך לחשוב שלפחות חלק מהגברים שנישאו לה נרצחו על ידי שיקויים ורעלים שהיא רקחה, בשל היותה משכילה מרוב הנשים שחיו באותה תקופה.

גם שנים רבות אחרי, היא עדיין מרתקת חוקרים רבים וחובבי מזון ובירה שמגיעים לפונדקים הרבים באירלנד שקרויים על שמה, ואוכלים מנות שקרויות על שמות הקורבנות האומללים ששמותיהם חרוטים על קירות וצלחות של בתי המרזח בעיר הולדתם.