"האזור האפור" ו- "הבן של שאול" סרטים בעקבות הספר "הייתי עוזרו של מנגלה" באושוויץ מאת מיקלוש ניסלי

כבר במשפטי נירנברג, החלו לצוץ סרטים שעסקו בשואה. השואה, כמו נושאים רבים שהוצגו בקולנוע עברה שינויים גדולים , שקשורים לשלל נושאים. אם הסרטים הראשונים, עסקו בתיעוד הרי שתוך זמן קצר הופיעו סרטים עלילתיים.

ניתן לציין, שהאפיון המרכזי שלהם, היא הנרטיב ההוליוודי - שהוא הישרדות. הדמויות היו טיפוסים לרוב הירואיים, שהצליחו להתגבר על המכשולים ולשרוד כנגד כל הסיכויים. בכל הסרטים הללו, הופיעו גיבורים שאמנם היו בעלי מאפיינים של אנשים מהיישוב, אבל האירוע שהיו נוכחים בו, הוציא מהם כוחות נסתרים ובזכותו הם שרדו. הוליווד תמיד מחפשת גיבורים, וגם השואה הייתה כר לצמיחה של רבים כאלו.

בשנת 2001, יצא לאקרנים הסרט "האזור האפור". הסרט, שמבוסס על מחזה וספרו של ניסלי "הייתי עוזרו של מנגלה באושוויץ", הציג צדדים שונים של השואה, שמעולם לא הופיעו בקולנוע אמריקאי מסחרי באותה תקופה. הוא הציג ריאליזם מחוספס חסר פשרות, שבניגוד למשל לסרט "רשימת שינדלר" המיתולוגי, לקח את המצלמה לתהליך ההשמדה עצמו.

הסרט עוסק במרד הזונדרקומנדו, ובסיפור משני שמתחולל בזמן ההכנות למרד. ילדה מצליחה לשרוד את תאי הגזים, ואחד ממשתתפי ההתקוממות בשם הופמן מחליט לנסות ולהציל אותה בכל מחיר. בניגוד לסרטים קודמים, הדמויות בסרט הן מחוספסות ולעיתים לא מוסריות. אחד ממשתפי המרד הורג באכזריות נידון לתאי הגזים לקול עידודם וצהלתם של הנאצים שצופים בו. יש בו שאלות מוסריות קשות, עד לאן האדם יהיה מוכן ללכת עבור הישרדותו שלו?

הסרט "האזור האפור", נעדר גינונים הוליוודיים ולגיבורים לא מחכה בהכרח סוף טוב. הוא מזעזע את הצופים, ויש בתוכו מסר חד משמעי, שרוב האנשים בבירקנאו באמת לא שרדו את השואה. הדמויות לא הרואיות במובן הקלאסי של המילה, אלא אנשים נורמטיביים שנקלעו לסיטואציה בלתי אפשרית והחליטו לבצע מעשה שיש בו מרכיב של גבורה. אולם, המחיר שהם עומדים לשלם, הוא קשה מנשוא וגבורה בעולם של השואה לא תמיד מתגמלת ובהחלט לא משתלמת.

הסרט "הבן של שאול" לוקח את הרעיונות שמופיעים ב"אזור האפור" אל מחוזות חדשים. הבן שאול, עוקב אחר יהודי בשם שאול אוסלנדר, אדם שאנו נדע עליו במהלך הסרט מעט מאוד, אולם יש לו מאפיין מרכזי אחד בולט: הוא כלל לא גיבור. הוא בורג קטן במכונה משומנת שפועלת כדי להשמיד את העם היהודי, וזו יממה גורלית באושוויץ בירקנאו, אולם עבורו זה עוד יום מסויט. באחד המשלוחים הוא מזהה גופת ילד כבנו האבוד והוא מחליט להוציא לפועל תכנית נועזת: להביאו לקבורה ולא לשרוף אותו בקרמטוריום.

הסרט חף מקלישאות, והוא מכיל בתוכו אירועים קשים מאוד לצפייה. אולם הסרט מציג את שאול בניגוד לסרטים אחרים, כאדם שהשלים עם מצבו ואינו מפחד מגורלו הצפוי לו. הוא מוקף בייאוש ואימה ואינו מנסה לשנות את המציאות, אלא לעשות מעשה של חסד קטן. יש בו צדדים חיוביים, אבל הרבה מאוד קטנוניות, פחד וגם רשעות: במילים אחרות - הוא עוד אדם. הסרט מנסה למסגר את סיפורם של הקורבנות לא פחות מאלו ששרדו, שהישרדות הייתה קשורה למזל לא פחות מאומץ לב או הרואיות יוצאת דופן.

הסרט זכה בפרס האוסקר הזר. הסרט מצליח להעביר את התחושה הבלתי אפשרית של שהות בתוך התופת, ובניגוד לדוגמה ל"רשימת שינדלר", הוא לא עושה הנחות לצופים ולגיבורים. הוא עוקב אחר דמות תלושה, אבל מאוד נחושה, שנקלעה לאירוע היסטורי שגדול על מידותיה. הוא מנסה במסגרת המסויטת, להנדס את המציאות, ולשלוט בה באמצעות מציאת מטרה שהוא רואה בה כחשובה. אולם במסגרת הכללית, זהו עוד סיפור קטן באושוויץ, מחנה שיש בו עוד מיליון סיפורים, כאלו שלעולם לא יסופרו.