ביקורת סרט: רמבו 5 - המשחק האחרון, במאי: אדריאן גרונברג, 2019

"משחק הדמים" הסרט הראשון של רמבו, שמבוסס על ספר בשם דומה, היה אמור להיות סרט אנטי מיליטריסטי שיציף את הבעיה של יוצאי וייטנאם לחזור לחיים של נורמה. יחסית לשנה בה הוא יצא-1982 הוא היה חתרני. למרות שהופק בתקציב זעום, הוא זכה להצלחה, לא משום שהיה בו מסר עמוק, אלא מפני שהאקשן היה משובח.

לאחר מכן הגיעו המשכים, שהתרחקו מהרעיון הפציפיסטי של הסרט והלכו לכיוון אחר לחלוטין. רמבו הפך להיות שם נרדף למכונת מלחמה, לסמל אמריקאי בדומה לגיבור אחר שסילבסטר סטאלון שיחק והוא רוקי. ארבעת ההמשכים היו לא רעים בכלל. הם הפכו להיות אלימים, נטולי אמירה, אבל לפחות היה אפשר להנות מאקשן משובח.

הסרט החמישי לוקח את כל התהליכים שעברו על רמבו לקיצוניים. הוא הפך לאדם מסוייט, עם צד אלים מודחק, שהתפרץ בפעם אחת. האחיינית שלו הופכת להיות מרכז חייו והוא, בזכות כדורים, הופך לאזרח שומר חוק באריזונה. אולם, האחיינית עושה מעשה שלא יעשה: היא יוצאת לחפש את אביה במקסיקו. מכאן מתחילים מהלכים תסריטאים, לא חכמים במיוחד, שמביאים את רמבו לחפש אחריה ובדרך להרוג הרבה מקסיקנים.

האחיינית תיחטף על ידי סוחרי נשים מרושעים שינצלו אותה. הסרט מוציא את העם המקסיקני רע, יש בו סטריאוטיפים שפחות מתאימים לרוח הליברלית של אמריקה העכשווית. לצד האמירות הבעייתיות, גם המהלך העלילתי לא מתוחכם במיוחד. היינו מצפים מרמבו המנוסה ובעל שנות הניסיון כמכונת הרג משומנת, להתנהג בצורה יותר מתוחכמת וזהירה. אולם, לקראת סוף הסרט, הוא חוזר לעשתונותיו ומכסח למקסיקנים הרעים את הצורה.

רבים רואים בסרט נקודת שפל של סילבסטר סטאלון. האקשן לא מאוד משובח, יש כאן אוסף של רציחות ודיאלוגים עם פאנצ'ים די מגוחכים. הסוף ידוע ואין באמת מתח מובנה או יריב ראוי שיגרום לצופה להזדהות או ציפייה לרגעי שיא.

באופן די מפתיע, הסרט מאוד אלים. יש בו קטעים שלא יביישו סרטי אימה זולים, ולמען האמת הברוטאליות הזו לא באמת נחוצה.

רמבו 5, ממש לא פסגת היצירה או הקריירה של סילבסטר סטאלון. ייתכן שהוא כסרט שרואים בקולנוע לא שווה את הטרחה או המחיר של הכרטיס. אולם כיום, שהוא נמצא ברוב ספריות הסרטים, הוא לא אופציה כל כך גרועה. הוא קצר יחסית ונמשך כ-90 דקות, ומהווה ניצול כמעט מקסימלי של טיפות הזיעה והכבוד האחרון של החייל המהולל.

זאת כנראה ההזדמנות האחרונה לראות את רמבו יוצא למלחמה, וטוב שכך מגיע לו לתלות את המדים הישנים.