ביקורת סרט: קנדימן, במאי: ניה דהקוסטה, 2021

בילדותי, אחד מסרטי האימה המחתרתיים והמפחידים שנאמרו בלחישה, היה "קנדימן". הסרט, שיצא בשנת 1992, לא מאוד הצליח להרעיד את הקופות. העבד שהתעללו בו והוא חזר לנקום, נאלץ לחכות תקופה עד שהפך לאייקון.

לכן, רק כמעט שלושים שנה אחרי, יוצא רימייק לאחד מהסמלים הגדולים של שנות ה-90. הסרטים המקוריים לא התייחסו במיוחד לעניין הגזעי. היצירה החדשה מלאה במודעות פוליטית.

הסרט "קנדימן" החדש עוסק באמן אפרו אמריקאי מודע ומצליח, ששומע את סיפורו של קנדימן אבל לא לוקח אותו ברצינות רבה. ביהירותו הרבה, תוך התעלמות מניסיונם של הדורות הקודמים, הוא מחזיר אותו לחפש נקמה.

הדיון בקיפוח כמניע חברתי עולה מספר פעמים בסרט, וברקע מתנגנות נעימות אפריקניות. אולם, מהר מאוד אנחנו מגיעים לעניין הברוטאלי, לאימה המתפרצת וקטעי הרדיפה. קנדימן הורג באמצעות דבורים שנמצאות על ידיו, בצורה מחושבת וקטלנית. הרציחות והאימה המחושבת ומקפיאת הדם, מצליחות להפוך אותו לאייקון בדומה לכוכבים הגדולים של האימה בשנות ה-80.

מוזר לראות דיון במצוקות של האפרו אמריקאים, לצד קיצוץ איברים, אבל עם בימוי נכון, זה אפשרי. המודעות הופכת את הסרט לרלוונטי לשנת 2021, ומצדיקה את קיומו. יש הרבה מאוד רמיזות לסרטים הקודמים, וחובבי נוסטלגיה יתחברו לכך מאוד.

הסרט החדש מצליח לעמוד בזכות עצמו, בזכות אווירה נכונה, פוליטיקה וגיבור שמצליח לקבל חיים חדשים. נראה שהוא מצליח לעבור את המסך גם שלושים שנה אחרי שנשכח בחדר העריכה. הפעם הוא לא רק עורף ראשים, אלא יש לו גם משהו רלוונטי ותקין פוליטית לומר.