ביקורת סרט: קיץ 85, במאי: פרנסואה אוזון, 2020

פרנסואה אוזון הוא אחד מהבמאים הגדולים של צרפת. בסרטיו הוא עוסק בנושאים מורכבים, בעיקר על הקשר בין אהבה ומוות. הסרט "קיץ 85" הוא סרטו הקודר ביותר מבין הקאדר המפואר. כבר בפתיחה אנו מתוודעים למוות של אחת מהדמויות, השאלה היא לא מי הרג אותה, אלא מדוע?

בסרט מתוארת אהבה בין שני מתבגרים, אשר שנתיים מבדילים ביניהם. הם חיים בעיירה בנורמנדי, האחד אלכסיס (פליקס לפברה) והשני דוד בנג'מין וואזין). כאשר אלכסיס נקלע לסערה בסירה, דוד מציל אותו. הוא הופך לחונך שלו, לדמות מדריכה וחומלת, שיוצאת איתו למסעות.

הרומן הלא מתוכנן בין שתי הדמויות לא עוסק בחברות חד מינית, אלא בתשוקה. ישנן דמויות נשיות ברקע, החל מהאמא של אחד הגיבורים ועד לעובדת הסוציאלית שמטפלת באלכסיס. האהבה ביניהם כוחנית, צד אחד נשלט והצד שני מציית. הם נמשכים או נדחים מהמוות, רוקדים איתו ריקוד של נעורים. המבט הוא אינטימי, אבל פסימי, קודר ומדכא.

האהבה שהתחילה כאידיליה, הופכת לאובססיבית ונצלנית. השגרה היא האויבת של התשוקה, והסרט מראה לנו ביד בטוחה כיצד מה שמתחיל כאהבת אמת, הופך למלכודת ששתי הדמויות נמשכות אליה.

אוזון מצליח למנוע מהסרט להפוך לסנטימנטלי מדי, למעין קומדיית נעורים שעוסקת באהבה ראשונה בין דמויות גבריות. המבט מלנכולי מדי, גרוטסקי וטראגי, מה שהופך את הסרט למפוקח ומהורהר, כיצד דבר טהור הופך לאסון.