ביקורת סרט: צלילי המטאל, במאי: דריוס מארדר, 2021

הסרט "צלילי המטאל" עוסק במוזיקאי שאיבד את שמיעתו. מה שנראה עוד עלילה בנאלית, הופך לסרט מהוקצע ומרשים במיוחד.

הפתיחה בה המוזיקאי מרגיש צפצוף באוזן, שמוביל לאיבוד השמיעה, מכניסה אותנו לאווירה המלחיצה בה הוא חי. אנחנו עוקבים אחרי הניסיונות הנואשים שלו למצוא טיפול, אולם הבשורה המרה שאין מרפא כרגע, גורמת למפח נפש לצופים ולרובן סטון (ריז אחמד) המוזיקאי.

אנו עוקבים אחרי הניסיונות הנואשים שלו לשמר את אהבתו למוזיקה ולא להיפרד מהעולם שהוא כה אוהב. אנו מגיעים בעקבותיו למרכז לחירשים, ולבית ספר לילדים שאינם שומעים, שמהווים חלק מההחלמה של רובן.

העזרה לחלשים אמורה להוביל אותו לחיים חדשים, בהם הוא מתנתק מעברו והופך להיות מורה דרך עבור אוכלוסייה החירשים. אולם הניתוק מוביל למחיר נפשי מטלטל, ואנו נקרעים בין רצונו להיאחז בכל מחיר בעברו כמתופף והלחץ לשחרר ולהרפות.

באמצעות טכנולוגיית עריכת סאונד חדישה, בפעם הראשונה אנו יכולים לעבור את התהליך ביחד עם הדמות הראשית. לאט לאט הצלילים שאנו שומעים בתחילת הסרט הולכים ומתמעטים ואנו עוברים חוויה חושית וויזואלית מטלטלת. בזכות הסאונד, אנו יכולים להבין את האובדן הקשה של הדמות הראשית והמחיר הנפשי הכרוך בה. הצלילים שנעלמים גורמים להזדהות יוצאת דופן של הקהל עם הסיפור שעל המסך.

הרבה סרטים יצאו על התחרשות או איבוד חושים. "צלילי המטאל" הוא ייחודי, לא בזכות המשחק או התסריט, אלא בעיקר בזכות הסאונד המצוין, שבאמצעות עריכה וטכנולוגיה חדישה שמה את הצופים בסיטואציה כקהל מעורב שיכול לחוות חוויה מרגשת ומטלטלת כאחד.