ביקורת סרט: פריקי, במאי: כריסטופר לנדון, 2020

למרות שסרטי הסלאשר מהווים מסורת בקולנוע האמריקאי, נראה שהם איבדו מכוח המשיכה שלהם. הסרט "פריקי" מחזיר את הכבוד האבוד לז'אנר, וזאת בזכות עלילה עם טוויסט מפתיע והרבה מאוד דם.

הקצב מבליספילד (וינס ווהן), הוא רוצח קלאסי, שלא בוחל ברצח בני נוער וגם מבוגרים. הוא גדול, חזק וגם מרושע.

את חייה הרגועים של מילי (קתרין ניוטון), אף אחד לא מצליח לטלטל. למרות שהיא לא מאוד פופולרית, היא מצליחה לשנות את גורלה באמצעות הרבה מאוד עבודה קשה. נראה, שהיא הצליחה כבר ליצור לעצמה עתיד מבטיח, אבל היתקלות עם הקצב משנה את הכול. הקצב משתמש בסכין קסומה, שמחליפה את הגוף שלו ושל מילי. עבור מילי זו בעיה, שכן כולם מתחילים לחפש אחריה והיא צריכה לברוח מהמשטרה וגם מהמשפחה. אולם הקצב, הוא זכה בגוף חדש ויש לו סיבה להתחיל סדרה של רציחות חדשות מבלי להיתפס.

ההחלפה עושה לסרט מצוין. הוא הופך להיות מבעית, אבל גם מרגש, מצחיק עם קטעים שמשוחקים נפלא. הוא מצליח להפתיע עשרות פעמים, ליצור מונולוגים וקטעים שנשארים גם אחרי שהסרט נגמר. העיקר כאן הוא המשחק, וינס ווהן נותן את אחד מתפקידיו האייקוניים ביותר.

כוחו של הסרט בעלילה, אך מבחינת דם ואיברים כרותים הוא די פרווה. הסרט נחמד ומזוויע במידה נכונה, אבל יש סרטי אימה הרבה יותר אפקטיביים ממנו. מי שרוצה לראות סרט אימה מקפיץ, מטריד וזוועתי עדיף שינסה סרט אחר. מדובר על סרט טוב, שמצליח לשמר מסורת ארוכה עם תוספת ברוכה.

כמו סרטים אחרים לאחרונה, סרטי הסלאשר הולכים לכיוון קליל עם הומור. תמיד הייתה מעין קלילות וציניות אצל כל הסרטים הללו, אבל הטון הציני הוא הפנים של תעשיית האימה הנוכחית.

עם הצלחה קשה להתווכח, התקווה שיהיו עוד סרטים שידעו לעשות את השילוב בהצלחה.