ביקורת סרט: נשים קטנות, במאית: גרטה גרוויג, 2019

הסרט "נשים קטנות" יצא בשנת 2019 לאחר שנים רבות ובגרסה חדשה. הסרט הקודם יצא בשנת 1994 והצליח מאוד. הבימאית אז הייתה ג'יליאן ארמסטרונג והכוכבת ששיחקה את ג'ו הייתה וינונה ריידר.

הפעם הבימאית גרטה גרוויג לקחה את היצירה האלמותית והחליטה להביאה בצורה שונה מהסרטים הקודמים. כלומר - לא בצורה כרונולוגית כפי שהופיעה בספר, אלא לפי התכנים וההתרחשויות.

הסרט היה מועמד למספר פרסי אוסקר, כולל השחקנית הראשית סירשה רונן שמשחקת את ג'ו. הוא זכה בפרס האוסקר לתלבושות היפות ביותר.

הסרט מתחיל ומסתיים באותה הנקודה - הדפסת הספר הגמור "נשים קטנות" והוצאתו לאור. למי שלא מכיר את העלילה - מדובר על תולדות משפחת מארץ' - אב שנמצא במלחמת האזרחים ואף נפצע בה, אם וארבע אחיות, האחת שונה מהשנייה, אך כולן מעניינות ומרתקות.

התקופה היא בערך באמצע המאה ה-19, מלחמת האזרחים בארצות הברית, במסצ'וסטס. הסרטים הקודמים הראו את חיי המשפחה באופן כרונולוגי. השינוי בסרט הזה הוא - הקפיצות בזמן בפלאשבקים, מבגרותן לימי ילדותן.

נבחרו גם שחקנים ושחקניות מעולים. את ג'ו מארץ', שהפכה לסופרת ולמורה והיא למעשה כותבת את הספר מגלמת השחקנית הנפלאה סירשה רונן. אחותה הגדולה, בכורת הבנות, היא מג מארץ', אותה מגלמת השחקנית הידועה - אמה ווטסון. איימי הצעירה, היפה והמפונקת מגולמת על ידי פלורנס פיו ואחרונה חביבה - האחות הביישנית , המוסיקאית טובת הלב, שבשל התנדבותה היא גם סיכנה את עצמה וחלתה ובסוף מתה תוך כדי מעשיה הטובים, הלוא היא בת' מארץ, שהשחקנית אליזה סקנלן מגלמת.

בנוסף, אי אפשר לשכוח את מרגרט "מרמי" מארץ' (לורה דרן), האם, וגם את אביהם שנפצע במלחמה וחוזר הביתה - מר מארץ' (בוב אודנקירק) ואת הדודה מארץ' (מריל סטריפ), שלוקחת חסותה את איימי. לורי (טימוטי שאלאמה), השכן ממול, עוזר מאוד למשפחת מארץ', חבר של ג'ו וגם מאוהב בה, אך נישא בסוף לאיימי. ג'ון ברוק (ג'יימס נורטון) שמתחתן עם מג, והמורה פרידריך בר (לואי גארל), אותו פוגשת ג'ו בניו יורק, אשר בסופו של דבר הם מתאהבים ונישאים ופותחים בית ספר בביתה לשעבר של הדודה מארץ' לאחר שהולכת לעולמה.

התקופה נראית ועוברת נפלא בסרט. התלבושות, הבתים ותכולתם, הרפואה שקצרה ידה לעזור במקרים רבים שהיום נפתרים בקלות, כמו מחלתה של בת', הנופים היפים, ניו יורק נראית שונה לחלוטין באמצע המאה ה-19 ועוד.

סרט מרתק ומרגש, למרות שעברו למעלה מ-150 שנה מאז שנכתב. רוח האדם נשארה ולא השתנתה למרות הכול.