ביקורת סרט: משחק המלכים, בימוי: פיליפ סטולצל, 2022

האנשלוס באוסטריה ב-1938, הוא אירוע קולנועי מפוספס. הפלישה לאוסטריה, שלא נתקלה בהתנגדות והתחלת ההגבלות על היהודים הם חומר שכמעט איש לא עשה ממנו סרטים.

הסופר המפורסם סטפן צוויג, היהודי שהתאבד בברזיל, לאחר שהרגיש שאין עוד טעם לחייו לאחר חורבנה של התרבות היהודית באירופה, כתב על העולם שהשתנה ספר מבריק "משחק המלכים".

הכל מתחיל מהפגנות עוצמה נאציות ברחבי אוסטריה, שגיבור הסרט יוזף ברטוק (אוליבר מסוצ'י) מתעלם מהן. הוא חי חיי נוחות ונמצא בבועה מוקפת בחומות גבוהות, שלא נותנות למציאות לחדור. הוא אפילו מעסיק נוצרייה ויוצא מנקודת הנחה שעולמו המוגן לעולם לא ישתנה.

כעורך דין מפורסם הוא הופך להיות מטרה ביום הפלישה. למרות שלבסוף הוא מחליט לברוח, הגסטאפו עוצרים אותו ומתחילים לחקור. פרנץ יוזף (אלברכט שוך) פקיד בכיר במשטרה הנאצית מתחיל לשחק איתו משחק מוחות אכזרי על מנת לגלות מידע רב על הלקוחות שלו. הסרט מוצג בעיקר כזיכרונות לאחר שברטוק נמצא באוניה בדרך לניו יורק.

הבעיה ב"משחק המלכים" היא הערבוב בין ההזיה למציאות, שבניגוד ליצירות האחרונות נראה תלוש ומוזר. הוא מונע להישאב פנימה ולדבר על נושא חשוב ודי מיותם, שהוא היחס ליהודי אוסטריה. ברטוק נענש על ידי בידוד בחדר לבדו ומתחיל לאבד שפיותו. רק משחק השחמט שומר על קו המחשבה.

זו יצירה מיוחדת, קרב מוחות בין שני אנשים חכמים ומיוחדים. אין זה סרט שואה, אלא סרט היסטורי, שיש בו גם ממד של רדיפת היהודים.

מי שמחפש דיון עמוק בנושא, יתאכזב. מי שמחפש קולנוע מיוחד בעל קצב ומראה מיוחדים ואירופאים מאוד יקבל את מבוקשו.