ביקורת סרט: מילקשייק אבק שריפה, במאי: נבות פפושדו, 2021

גיבורות אקשן הן לא דבר חדש, למרות זאת נראה שמספרם הולך ועולה לאורך השנים. נבות פופשדו, במאי ישראלי מצליח, צועד בבטחה היישר אל תוך מגרש המשחקים ההוליוודי.

סרטו "מילקשייק אבק שריפה" עוקב אחרי ארגון מסתורי בשם הפירמה, מעין סינדיקט פשע סופר מתוחכם. הסרט עוקב אחרי סאם (קארן גילן), אישה שעובדת כמתנקשת בפירמה, ג'וב שהיא ירשה מאימה שנעלמה לפני 15 שנה. אולם סאם הורגת אדם שעדיף שלא היה נושם, בנו של פושע גדול. על חטא היוהרה שלה היא משלמת מחיר כבד, היא הופכת לנרדפת וניצודה. אולם למזלה, היא מצליחה לגייס נשים עוצמתיות לצידה.

הסרט מלא מחוות ורפרנסים לסרטים רבים, ובייחוד לג'ון וויק וקווין טרנטינו מסרטו "להרוג את ביל". גם כאן לרוצחים יש קוד אתי משלהם, עולם של שירותים ומוסכמות בין לאומיות. עולם תחתון, שבו מתנקש הוא מקצוע לגיטימי וחיסול אדם הוא לגיטימי כמו ללגום כוס יין.

הבעייתיות בסרט היא שאין לו זהות משלו. בניגוד לג'ון וייק, שהאקשן בסרטיו מקבל ממד משלו, כאן הגרסה הרבה יותר דהויה. השחקניות נראות משועממות, את הדם והכוריאוגרפיה ראינו באלף סרטים אחרים, והמחוות המוגזמות נראות יותר כמו חידון טריוויה מסרט קולנוע. העלילה הולכת להרבה מאוד כיוונים, אבל אף אחד מהם לא מצליח להיות מתורגם לאמירה קוהרנטית וברורה.

למרות זאת יש גם רגעים טובים ב"מילקשייק אבק שריפה". הוא מהנה לעיתים, מצליח לומר כמה דברים מעניינים על אשמה הורית והוויזואליות שלו סופר מרשימה. רואים שפופשדו אוהב ומכיר קולנוע, הסרט בנוי כמו מכתב אהבה לגיבורי קולנוע של העבר, שמצליח לרגעים לרגש ולגעת.

הסרט עצמו זוכה להערכה רבה בהוליווד, ואין ספק שיבוא גם פרויקט שני. כולי תקווה שפפושדו כפי שהצליח בסרטיו הישראלים, יצוק זהות ייחודית וטביעת אצבע מקורית שכה חסרה ב"מילקשייק אבק שריפה".